לדבריו, העוינות החלה לזלוג לעולם העסקי: "הגשתי את ההצעה הגבוהה ביותר על דירה, אבל לא קיבלתי אותה רק משום שהבעלים ידעו שאני יהודי. אני לא רואה עתיד כאן בעוד שנתיים-שלוש. ברגע שהמערכת המשפטית תפלה בין הולנדי ליהודי, זה יהיה הרגע לעזוב".
לטענתה, ישנו פער משמעותי בין תמונת המצב בשטח לבין האופן שבו התקשורת בישראל מציגה את הדברים: "התקשורת בארץ מנסה להפחיד. נכון שיש תקריות, כמו הערות אנטישמיות שהבן שלי ספג בריבים בבית הספר כי הוא מתגאה ביהדותו, אבל אנחנו נתקלים בעיקר בשנאת ישראל כמדינה - שלטים נגד חיילים משוחררים וקריאות לחרמות - ופחות באנטישמיות קלאסית כלפי יהודים פרופר".
"אני חווה אנטישמיות חדשה ועדינה יותר. חברה קרובה אמרה לי שאני 'מוחזקת כבת ערובה בידי נתניהו' וגרמה לי להרגיש מושתקת. נוצר מצב שאם את לא מיישרת קו עם העמדה הפרו-פלסטינית, את אוטומטית מואשמת בתמיכה ברצח ילדים. נאלצתי לעזוב הפגנות בנושאים כלליים כי הן נחטפו בסיסמאות נגד ישראל. הפסקתי לספר בקלות שאני יהודייה מתוך פחד, וכיום אני מוצאת את עצמי מחפשת שוב את הקשר לקהילה היהודית – שם לפחות אני לא צריכה להסביר את עצמי".
הירידה השנתית במספר הדיווחים מוסברת על ידי CIDI בין היתר בתופעה של "עייפות מדיווח" (meldingsmoeheid), חוסר אמון במערכת ואובדן תקווה לטיפול אפקטיבי, לצד הימנעות גוברת של יהודים מנשיאת סממנים מזהים במרחב הציבורי.
קטגוריית התקריות הפיזיות והמילוליות הישירות ("Real Life") רשמה 57 מקרים ב-2025, מתוכם 43 מקרי קללות וגידופים, ארבעה אירועי אלימות פיזית, שלושה איומים ישירים ושבע תקריות טלפוניות. תחום הוונדליזם וההשחתה רשם 45 מקרים בשנת 2025, שכללו פגיעה באנדרטאות שואה, חילול בתי עלמין, עקירת מזוזות וריסוס כתובות נאצה.
בזירה הציבורית, נרשמה עלייה חדה באירועים אנטישמיים במהלך הפגנות – מאירוע בודד ב-2024 לשמונה אירועים מתועדים ב-2025, אשר כללו שימוש בדימויים מעוותים, סמלים נאציים והשוואת המלחמה בעזה לשואה.
על פי נתוני המשטרה ההולנדית, נרשמו בשנת 2025 כ-867 אירועים בעלי אופי אנטישמי. בדו"ח התביעה הכללית (OM) צוין כי 26% מכלל תיקי האפליה שנפתחו עסקו באנטישמיות - שיעור חריג לחלוטין בהתחשב בכך שהאוכלוסייה היהודית מהווה כ-0.3% בלבד מכלל תושבי המדינה.
שבועות ספורים לאחר מכן, טקס הזיכרון לשואה בעיר – המציין את הגירוש ההמוני מתחנת 'לוודס 24' ביולי 1942 - שובש באלימות על ידי מפגינים פרו-פלסטינים משום ששגריר ישראל נאם במקום. "זה בלתי נתפס שמשבשים טקס זיכרון לשואה. יש תחושה שאנטישמיות הפכה לסוג של 'מקובלת'. אנשים אומרים שזה נורא, אבל כשזה קורה – הם פשוט מושכים בכתפיים".
אף שלדן הוט יש קשרים הדוקים עם ראשי העיר והמשטרה, שמספקים אבטחה שרק הולכת ומתעבה – מדלתות חסינות פיצוץ ועד שוטרים צבאיים – הוא מותח ביקורת חריפה על הדרג הפוליטי: "תפקיד הפוליטיקאים הוא לא לבנות לנו חומות עבות יותר, אלא לדאוג שלא נזדקק להן מלכתחילה. במקום חמש דקות של הבעת אמפתיה אחרי פיגוע ואז חזרה לשגרה, נדרשת חקיקה אמיתית. בהולנד עדיין מותר לתמוך בטרור מקומי ואין על כך ענישה בחוק. מערכת המשפט והתקשורת המוטה מייצרות סחף פוליטי מסוכן, כפי שראינו גם בבית הדין בהאג".
לקהל הישראלי הוא מבקש להעביר מסר מפוכח: "מי שחושב שהולנד נותרה אותה מדינה ידידותית, ושניתן להסתובב באמסטרדם בחופשיות ובגאווה ישראלית גלויה – צריך להבין שיש בכך סיכון ממשי כיום. הסנטימנט הציבורי השתנה".
הפסיפס היהודי בהולנד אינו מונוליטי. לצד קולות המזהירים מפני הידרדרות בלתי הפיכה ואובדן המרחב הבטוח, ישנם אלה המבקשים להפריד בין ביקורת מדינית חריפה לבין שגרת יומם של האזרחים. אך דבר אחד ברור: עבור היהודי הממוצע ברחובות הולנד, השמירה על הזהות והמרחב האישי דורשת כיום חוסן והתמודדות שקטה שאינם נמדדים רק בגרפים.
התרעות פיקוד העורף