ג'ון אוניל – סיפורו הטראגי של האיש שהתריע ממתקפת טרור ונהרג במגדלי התאומים

יש אירועים טראגיים וסמליים שקשה להאמין שהם החיים עצמם ולא סצנה בסרט. כזה הוא סיפורו של ג'ון פ. אוניל, שהיה במשך שנים אחד מבכירי ה-FBI והמומחים האמריקאים הבולטים לנושא הטרור האסלאמי בכלל ולארגון אל־קאעידה בפרט. הוא חקר בין השאר את הפיגוע הראשון של אל־קאעידה במרכז הסחר העולמי ב-1993, את הפיגועים בשגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה ב-1998 ואת הפיגוע נגד המשחתת האמריקאית USS Cole בתימן ב-2000. אל־קאעידה היווה את אחד מתחומי העיסוק המרכזיים שלו.

למען הסר ספק: אוניל לא ידע שמתקפת הטרור תתרחש ב-11 בספטמבר. הוא גם לא הכיר את התוכנית לחטיפת המטוסים ולא ידע שמרכז הסחר העולמי יהיה היעד. אבל הרבה לפני 11 בספטמבר הוא הבין, העריך וניסה "לצלצל בפעמון" ולהתריע בכל פורום אפשרי: אוסאמה בן לאדן ואל־קאעידה אינם איום תיאורטי. הם חותרים ומחפשים דרכים לבצע פיגועים קשים בלב אמריקה.

וזו בדיוק הסיבה שסיפורו של אוניל הוא הרבה מעבר לסיפור אישי טראגי. זהו סיפור על מודיעין ועל מתריע בשער שנבלם, על היעדר שיתוף מידע, על מאבקי כוח ואגו בין ארגונים – ובעיקר על השאלה הקשה מכולן: מה ערכן של פיסות מידע קריטיות, אם הן אינן מגיעות בזמן ובאופן מלא לגוף הסיכול ולגורם הרלוונטי?

כבר ב-1996: האזהרה מפני הטרור החדש

אוניל זיהה מוקדם יחסית את השינוי בעולם הטרור. בנובמבר 1996, בכנס מקצועי בניו ג'רזי שעסק בגילוי חומרי נפץ ובביטחון התעופה, הזהיר מפני עלייתם של ארגוני טרור עולמיים. הוא הבין שהטרור החדש אינו בהכרח טרור של מדינה נגד מדינה, אלא שמדובר ברשתות בינלאומיות בעלות יכולת פעולה עצמאית, המוכנות לתכנן פיגועים הרחק מבסיסיהן ולהביא למספר גדול של נפגעים.

אבל בתוך שנה האזהרות שלו הפכו לקונקרטיות הרבה יותר. ב-1997, כאשר עמד בראש תחום הלוחמה בטרור במשרד ה-FBI בניו יורק, הזהיר כי ארגונים אסלאמיים שהוגדרו כארגוני טרור כבר פועלים בתוך ארה"ב וכי יש להם יכולת ותשתית תמיכה מקומיים המאפשרות להם לתקוף בשטח ארה"ב אם יבחרו לעשות זאת. זה היה דגל שחור וקריאת אזהרה לכל המערכת. אכן לא תחזית מדויקת של 11 בספטמבר – אך הבנה שלפיה הטרור הבינלאומי עלול לפעול מתוך המדינה עצמה.

האם ועד כמה הקשיבו לו? גם בתוך ה-FBI ובעיקר גורמים אחרים, בעיקר ב-CIA, ראו בו "נביא זעם". מוצא לנכון להזכיר בהקשר זה שלפי דו"ח ועדת אגרנט, ועדת החקירה הממלכתית לחקר הכשלים במלחמת יום הכיפורים, אותם אלו שניסו להתריע באמ"ן לפני המלחמה מפני מלחמה ביוזמת מצרים זכו לכינויים "אלרמיסטים" ו"פאניקיסטים".

איש שנוי במחלוקת

בתפקידו האחרון ב-FBI היה אוניל Special Agent in Charge of National Security של משרד ה-FBI בניו יורק. במסגרת תפקידו עמד בראש הפעילות בתחום הביטחון הלאומי והלוחמה בטרור בסניף הארגון בניו יורק. מקורות בני התקופה תיארו אותו גם כראש תחום הלוחמה בטרור במשרד ניו יורק. זה היה תפקיד רב עוצמה ורגיש, שכן ניו יורק הייתה מוקד מרכזי במאבק האמריקאי בטרור, ואוניל היה מעורב בחקירות המרכזיות של אל־קאעידה.

וכאן חשוב להימנע מיצירת מיתוס. אוניל לא היה "הגיבור המושלם שהמערכת לא הבינה". לצד היותו חוקר ואנליסט בעל הבנה יוצאת דופן של עולם הטרור, הוא היה אדם תחרותי ושאפתן, אגרסיבי ולעיתים קשה מאוד לעבודה. הוא לא תמיד ציית לכללי המשחק הארגוניים, כמה פעמים אף הפר אותם, התעמת עם ממונים והיה אגרסיבי בהצגת עמדותיו. גם בתוך ה-FBI היו לו מבקרים.

במהלך השנים נוצר חיכוך בינו לבין גורמים בארגון, ובפרט עם גורמי הנהלה בכירים. הוא נתפס אצל תומכיו כאדם שמוכן "לשבור את התבנית" כדי להשיג תוצאות; מבקריו ראו בו לעיתים לא יציב, אימפולסיבי מדי וכזה שאינו מקבל בקלות סמכות ארגונית. היו גם פרשות קונקרטיות: בשנת 2000 השאיר אוניל תיק ובו חומר מסווג ללא השגחה במהלך כנס של ה-FBI בטמפה. ה-FBI חקר את האירוע, שהפך לאחת מהסיבות לפגיעה במעמדו בתוך הארגון. בנוסף עלו נגדו טענות בנוגע להבאת חברתו למתקן חשאי של הסוכנות.

לכן התמונה מורכבת: אוניל היה איש מקצוע יוצא דופן – אבל גם אדם עם חולשות, שגיאות והתנהלות שעוררה אנטגוניזם. לא מדובר בסיפור פשטני של "איש טוב מול מערכת רעה", אלא בשאלה כיצד מערכת מודיעינית מתמודדת עם איש מקצוע מבריק, עצמאי אך "מאתגר" ושנוי במחלוקת – כאשר אותו אדם מזהה ומתריע מפני איום, שאחרים בארגון, מחוצה לו ובדרג בכיר אינם תמיד נותנים לו את המשקל הראוי.

בשנות ה-90 הלך בן לאדן ותפס מקום מרכזי יותר ויותר בתודעת המודיעין האמריקאי. אוניל היה מעורב בחקירת פיגועי השגרירויות האמריקאיות בקניה ובטנזניה ב-1998, ובהמשך היה מעורב בחקירת הפיגוע ב-USS Cole בתימן באוקטובר 2000. הוא היה משוכנע שהטרור של בן לאדן אינו מסתיים בפיגועים שכבר התרחשו.

הוא הקדיש מאמצים וזמן רב בניסיון ללמוד ולהבין את האיום: את האנשים, את הקשרים, את דרך המחשבה, את התאים החשאיים, את הסייענים, את דרך העברות הכספים ואת התשתיות. ובעיקר – את האפשרות שתאי טרור כבר נמצאים בתוך ארצות הברית. לדברי ריצ'רד קלארק, שהיה באותה תקופה בכיר במערך הביטחון האמריקאי ללוחמה בטרור, אוניל ניסה ליצור ב-FBI תהליך שיוביל את הארגון לחפש באופן אקטיבי אחר תאי אל־קאעידה בתוך ארצות הברית.

המידע שלא התחבר

כאן סיפורו של אוניל משתלב בסיפור הגדול יותר של כשלי המודיעין שקדמו ל-11 בספטמבר. בינואר 2000 זוהו בקואלה לומפור שבמלזיה שני פעילי אל־קאעידה: ח'אלד אל־מיהד'אר ונאוואף אל־חאזמי. ה-CIA עקב אחריהם, והיה מידע משמעותי על מיהד'אר, כולל העובדה שהחזיק אשרת כניסה לארצות הברית. בהמשך התברר ששני האנשים הגיעו לארצות הברית.

אלא שמידע משמעותי זה לא הועבר בזמן ובמלואו לחוקרי ה-FBI שיכלו לפעול על בסיסו, כחלק מתוך מידור מכוון ואי העברת חומרים לאוניל אישית ול-FBI באופן כללי. כלומר: המידע היה קיים – אבל התמונה לא הייתה מחוברת.

ה-CIA ידע דברים שה-FBI לא ידע. אנשי ה-FBI החזיקו מידע שלא כולו הועבר ל-CIA. ה-NSA החזיק מידע נוסף, ומערכת ההגירה החזיקה מידע נוסף. אנשים שונים ראו חלקים שונים של הפאזל, אבל איש לא ראה בזמן את התמונה השלמה.

במהלך קיץ 2001 הלכה והצטברה שורה של אינדיקציות לכך שאל־קאעידה מתכנן פעולה משמעותית. הכשל לא היה בכך שלא היה מידע, אלא בכך שהמערכת לא הצליחה בזמן להעריך את מלוא המשמעות של המידע ולחבר בין הנקודות. וזה אחד הלקחים המרכזיים של ועדת 11 בספטמבר.

ואז, באוגוסט 2001, הגיע המפנה בחייו של אוניל. החקירות והלחצים סביבו, ובראשם פרשת התיק המסווג, פגעו לא רק במעמדו אלא גם במוטיבציה שלו להמשיך. ב-22 באוגוסט 2001 הוא פרש מה-FBI. הוא היה בן 49.

הפרישה לא הייתה פשוטה עבורו. לפי אנשים שהכירו אותו, הוא עדיין רצה להמשיך ב-FBI, אך הקריירה שלו הסתיימה על רקע השילוב בין החיכוכים הארגוניים והחיצוניים לבין הפרשות שנקשרו בשמו. יום לאחר מכן, ב-23 באוגוסט, החל את תפקידו החדש: מנהל הביטחון של מרכז הסחר העולמי. פחות משלושה שבועות לפני 11 בספטמבר.

יש כאן צירוף נסיבות כמעט בלתי נתפס. האיש שחקר את הפיגוע הראשון במרכז הסחר העולמי, האיש שחקר את נושא ואיומי בן לאדן, האיש שחקר את פיגועי השגרירויות באפריקה, האיש שהיה מעורב בחקירת ה-USS Cole והאיש שהזהיר מפני האפשרות של פעילות טרור מתוך ארצות הברית – עוזב את ה-FBI ועובר להיות אחראי על הביטחון של מרכז הסחר העולמי. הוא המשיך לראות במרכז הסחר העולמי יעד אפשרי לפיגוע של אל־קאעידה.

יום אחד בלבד לפני המתקפה, אוניל נפגש עם חברים. לפי עדות של חבר, אוניל אמר באותו ערב: "We're due for something big." הוא הסביר שהוא אינו אוהב את האופן שבו הדברים מתפתחים באפגניסטן. לא ידיעה על תוכנית קונקרטית, אך בהחלט תחושת איום מתמשכת של איש מקצוע שבילה שנים במרדף אחר אל־קאעידה.

בבוקר 11 בספטמבר 2001 היה אוניל במשרדו במרכז הסחר העולמי. הוא היה בקומה ה-34 של המגדל הצפוני כאשר המטוס הראשון פגע בבניין. הוא הצליח לצאת והתקשר לקרוביו להודיע שהוא חי. אבל אז עשה את מה שהיה אופייני לו כל כך: הוא חזר פנימה.

אוניל נכנס שוב למתחם כדי לסייע בפינוי ובחיפוש אחר אנשים. הוא נראה לאחרונה כשהוא עושה את דרכו לתוך המתחם. המגדל הדרומי קרס בשעה 9:59, וגופתו של אוניל נמצאה מאוחר יותר בהריסות. האיש שבילה את הקריירה שלו במרדף אחר אל־קאעידה נהרג בתוך המטרה שאותה חקר במשך שנים.

האם אוניל יכול היה למנוע את 11 בספטמבר?

ככל הנראה אוניל לא ידע על תוכנית 11 בספטמבר. אין גם בסיס לקבוע נחרצות שאילו היה נשאר ב-FBI המתקפה בהכרח הייתה נמנעת, וגם אין בסיס להפוך אותו בדיעבד ל"איש היחיד שידע". היו גם אחרים, אם כי מעטים, שניסו להתריע. המציאות הייתה מורכבת בהרבה.

היו שמות, היו תמונות, היו אשרות, היו כניסות לארצות הברית, היו דיווחי מודיעין, היו התרעות והיו אנשים שחקרו את האיומים. אבל המידע היה מפוזר בין ארגונים, מחלקות ואנשים. הבעיה לא הייתה רק איסוף המידע – אלא היכולת לחבר אותו.

וזה אולי הלקח החשוב ביותר בסיפור של ג'ון אוניל. בעולם המודיעין קל לחשוב שהבעיה היא מחסור במידע, אבל לעיתים הבעיה ההפוכה מסוכנת לא פחות: יש הרבה מאוד מידע – ואין מספיק חיבור.

פיסת מידע אחת נמצאת ב-CIA, אחרת ב-FBI, שלישית ב-NSA ורביעית ברשויות ההגירה. חוקר אחד מכיר אדם מסוים, חוקר אחר יודע על קשר אחר, מישהו רואה צילום, מישהו אחר מחזיק את השם ומישהו שלישי יודע שהאדם הזה כבר נמצא בארצות הברית. כל אחד מחזיק חתיכה, אבל איש אינו רואה בזמן את הפאזל כולו.

זה בדיוק המקום שבו סיפורו של אוניל הופך מסיפור אישי טראגי לשיעור מודיעיני רחב.

אולי לכן הכותרת המדויקת ביותר לסיפורו של ג'ון אוניל אינה: "האיש שידע על 11 בספטמבר". הוא לא ידע. הכותרת המדויקת יותר היא: "האיש שהבין את האיום, לא נחשף לכל המידע ולא הצליח לגרום למערכת לחבר את הנקודות ונהרג בפיגוע של אל־קאעידה."

הוא הבין את האויב, הוא הבין את בן לאדן, הוא הבין שאל־קאעידה מסוגל לפעול בתוך ארצות הברית, הוא הבין שמרכז הסחר העולמי עלול להיות שוב יעד, והוא התריע מפני הסכנה. אבל הוא היה גם אדם מורכב, קשה ושנוי במחלוקת; איש מקצוע מבריק שלא תמיד ידע לעבוד בתוך גבולות המערכת ושגם עשה טעויות שעלו לו בקריירה.

ובשל כך סיפורו חשוב. כי כשל מודיעיני אינו תמיד סיפור על אנשים שלא ראו ולא הבינו. לפעמים הוא סיפור על אנשים ש"ראו" – אבל לא הצליחו לשכנע; על אנשים שידעו – אבל לא ידעו את מה שאחרים ידעו; ועל מערכת שלא הצליחה לחבר בזמן את כל פיסות הפאזל.

אבל הוא ידע שהאויב מחפש את הדרך לגרום לפיגוע קשה ורב נפגעים בארה"ב, ואוניל היה שם במוקד הפיגוע ונהרג. כמה טראגי, כמה סמלי.

הערה אישית: גם בדרך למלחמת יום הכיפורים היו באמ"ן כאלו שניסו להתריע ולהזהיר מפני המלחמה. הם עוררו אנטגוניזם וזכו, לפי ועדת אגרנט, לכינויים כמו "אלרמיסטים ופאניקיסטים". אחד מהם גם כמעט נכנס לרצות מעצר לאחר שמפקדו דן אותו למאסר לאחר פרוץ המלחמה.

ישראל 1973 – ניו יורק 2001 – גם שם וגם שם לא הייתה פתיחות ל"מתריעים בשער" ו"דעה אחרת".