הנה תמונת המצב מתוך בית הכנסת, כפי שמתאר אותה וודום: הוא שמע יריות, וכמה מהמתפללים החלו לצעוד לכיוון הדלתות. אז נשמע מטח שני. הוא אסף את כולם חזרה לתוך אולם התפילה, נעל את דלתות העץ הכבדות כדי להסתיר את הנוכחים מעיני התוקף, והורה לכולם לשכב על הרצפה. קליעים חדרו מבעד לחלונות. בחלון ויטראז' אחד בלבד נספרו כ-20 חורי פגיעה.
החמוש לא הספיק לפרוץ פנימה. סמית' השיב אש, שוטר נוסף פתח בירי גם הוא, ובחילופי האש נפגעו הן השוטר והן התוקף. סמית', שוטר ותיק עם 13 שנות שירות, מאושפז במצב קריטי אך יציב. החשוד, צעיר בן 29 מעיירה סמוכה, בסכנת חיים. איש מהמתפללים לא נשרט.
הצהרות עמומות
ההודעה הראשונה של משטרת בלוויל ציינה רק ששוטר "נתקל" באדם סמוך לצומת, מבלי להסביר מה הוא עשה שם. מאז המשטרה מסרבת לספק פרטים נוספים, משום שהיחידה לחקירות מיוחדות - הגוף המקביל למח"ש באונטריו - לקחה את הטיפול לידיה.
"כואב לי להוציא על זה כסף"
אני מאמין לו. הייתי שמח אם הוא היה מפסיק להגיד את זה.
כשראש ממשלה מתאר תקציב ביטחון כהחלטה כואבת, גם התוכנית שמחלקת את הכסף פועלת באותה רוח. 75 מיליון הדולרים הועברו לתוכנית המגדירה את עצמה כמימון זמני לקהילות בסיכון, ומכסה רק עד 70 אחוזים מהעלויות. כל הוצאה שנעשית לפני החתימה על ההסכם מול המדינה פשוט אינה מכוסה. בנוסף, שומרים מאושרים להעסקה אך ורק כ"כוח אבטחה קבלני וזמני".
דמיינו את עצמכם כגזבר של בית כנסת בסדר הגודל של "בני יעקב": עליכם לגייס מתרומות 30 אחוז מהסכום, למלא הררי טפסים ולהמתין להסכם חתום לפני שתוציאו דולר אחד על שומר. כל זאת, מתוך הנחה מופרכת שמישהו במשרד לביטחון פנים יודע מתי בדיוק פג התוקף של האיום על חייכם. עד ליום ראשון, קהילת "בני יעקב" חייתה ללא כל איום מוקדם - מה שאומר שכנראה היא אפילו לא הייתה עומדת בתנאי הסף לקבלת המענק.
דאג פורד אמר השבוע בקול רם את מה שהנהלים האלה רומזים: "אף פעם אין לנו מספיק אבטחה". בתור האיש שמנהל את המחוז, ההחלטה מה נחשב ל"מספיק" מונחת לפתחו. ראשת עיריית טורונטו, אוליביה צ'או, הצהירה שיהודים לא אמורים להזדקק לנוכחות משטרתית ביום הכיפורים. כולם מסכימים איתה, אבל ההצהרה הזו משאירה את אותו גזבר להתמודד לבד עם המציאות הכלכלית ועם ההחלטה אם לשכור שומר.
הדילמה האמיתית
בבלוויל, לפחות שלושה אנשים ירו ברחוב מגורים. אם יתברר שחלק מהקליעים שחדרו את חלון הוויטראז' נורו מנשק משטרתי, ההגנה על הטור הזה תהפוך למורכבת יותר. ובכל זאת, אמשיך לעמוד מאחוריו. משטרת מנצ'סטר נאלצה להגיע לזירה אחרי שהתקיפה כבר החלה; השוטר מבלוויל המתין מחוץ לדלת לפני שהאירוע בכלל התחיל. איש מהמתפללים בפנים לא נפגע.
מבט מישראל
באוגוסט האחרון התלוננתי כאן שפוליטיקאים ישראלים צמצמו את המסר שלהם ליהדות התפוצות לשלוש בקשות בלבד: לחנך את הילדים, לעלות לארץ, ולדבר עלינו טובות. סביר להניח שתשמעו את הבקשה השנייה בתדירות גבוהה השבוע.
חלק מהאנשים ששכבו על הרצפה יחליטו יום אחד לעלות לישראל, והמדינה צריכה להיות ערוכה לקלוט אותם. החלטה על העברת מרכז החיים צריכה להתקבל ממקום של רוגע, ולא על רצפת בית כנסת תחת אש. מה שיהודי בלוויל זקוקים לו מאיתנו כרגע הוא תמיכה ציבורית, בזמן שהם דורשים מהממשלות שלהם את הביטחון הבסיסי שמגיע להם. שר ישראלי שמנצל את אירועי יום ראשון כדי לקדם עלייה, רק מחבל במאמץ הזה.
הפרלמנט של מחוז אונטריו צריך להתחייב לנוכחות משטרתית בכל בית כנסת במהלך החגים, על חשבון המחוז וללא צורך בהערכת איומים מוקדמת. אוטווה חייבת לבטל את דרישת המימון התואם של 30 האחוזים ואת ההגדרה של אבטחה "זמנית" עבור קהילות קטנות. בית כנסת של עשרים מתפללים זקוק למענה ישיר מהמדינה, ללא צורך בהעסקת מומחה למענקים.
התביעה הכללית באונטריו חייבת לציבור הסבר ברור. החוק החדש למאבק בשנאה הפך פשע ממניע של שנאה לעבירה ספציפית. אם יש ראיות שוורד פעל מתוך שנאה, האשימו אותו לפי החוק החדש. אם אין, פרסמו את המידע והסבירו מדוע.
ומשטרת בלוויל צריכה לספר לנו מדוע השוטר סמית' המתין מחוץ לבית הכנסת ביום ראשון: מי קיבל את ההחלטה להציב אותו שם, על סמך איזה מידע, והכי חשוב - האם בית הכנסת עתיד לקבל עכשיו חשבונית על השירות הזה. מי שקיבל את ההחלטה להציב שם שוטר פעל נכון והציל חיים. כעת, קהילות וגורמי אכיפה אחרים ברחבי קנדה צריכים לדעת איך המודל הזה עבד - והאם זכותם של אזרחים יהודים לביטחון תלויה אך ורק ביכולת שלהם לשלם עליו.
התרעות פיקוד העורף