הפילוג הפלסטיני והאינטרס של אבו מאזן
ילדירים מצביע על ההבדלים העמוקים בין שני מוקדי הכוח המרכזיים בזירה הפלסטינית: פתח בראשות אבו מאזן וחמאס. פתח, לדבריו, פועלת במסגרת לאומית-חילונית ומעדיפה מאז הסכמי אוסלו את המסלול המדיני והמשא ומתן. הרשות הפלסטינית, הנשלטת בידי פתח, נהנית מהכרה בינלאומית ומקיימת קשרים רשמיים עם מדינות ומוסדות בינלאומיים. לעומתה, חמאס היא ארגון טרור שהעמידה את המאבק המזוין במרכז דרכה ושלטה ברצועת עזה מאז השתלטותה עליה ב-2007.
ההבדלים הללו, טוען הפרשן הטורקי, יוצרים מציאות שבה כל אחד מהצדדים הפלסטיניים מקדם סדר עדיפויות אחר, בוחר שותפים שונים ופועל לחיזוק מעמדו. מבחינת אבו מאזן, הרחבת היחסים עם יוון וקפריסין אינה עומדת בסתירה לקשרים עם טורקיה. להפך, היא מאפשרת לרשות הפלסטינית להרחיב את בסיס התמיכה הבינלאומי שלה, לבסס את מעמדה כנציגות הפלסטינית הרשמית ולהשיג סיוע לשיקום הרצועה.
קפריסין כגשר בין ישראל לפלסטינים
קפריסין הכירה במדינה הפלסטינית בשנת 1988, ובשנים האחרונות הרחיבה את מעורבותה בהעברת סיוע הומניטרי לרצועת עזה באמצעות המסדרון הימי המכונה "אמלחיאה" (Amalthea). לפי נתוני ממשלת קפריסין, עד אוגוסט 2026 הועברו במסגרת היוזמה יותר מ־37 אלף טונות של סיוע הומניטרי לתושבי עזה.
מדוע ארדואן אינו יוצא נגד אבו מאזן?
אחת השאלות שמעלה ילדירים היא מדוע אנקרה אינה מגיבה בחריפות להתקרבות הפלסטינית ליריבותיה האזוריות. להערכתו, התשובה טמונה ברצונה של טורקיה לשמור על מעמדה כגורם מרכזי בזירה הפלסטינית, המסוגל לקיים קשרים הן עם הרשות הפלסטינית והן עם חמאס. עימות ישיר עם אבו מאזן, הוא מסביר, עלול לפגוע ביחסים עם ההנהגה הפלסטינית המוכרת בזירה הבינלאומית ולצמצם את יכולתה של טורקיה להשפיע על ההתפתחויות המדיניות.
לצד זאת, הסכסוך בין טורקיה ליוון ולקפריסין במזרח הים התיכון הוא זירה מדינית נפרדת. באנקרה מעדיפים, לפי הניתוח, שלא להפוך כל מפגש בין אבו מאזן ליריבותיה למשבר נוסף ביחסיה עם ההנהגה הפלסטינית. הפרשן משווה זאת להתנהלותה של טורקיה עצמה, המקיימת קשרים עם מדינות בעלות אינטרסים מנוגדים. כך, למשל, אנקרה חברה בנאט"ו אך ממשיכה לנהל יחסים עם רוסיה, ובמקביל לביקורת החריפה על ישראל היא מבקשת לשמר את מעמדה כשחקנית אזורית בעלת ערוצי קשר מגוונים.
לדבריו, ההיגיון המנחה את המדיניות הזאת הוא הרצון לשמור על מרחב תמרון דיפלומטי, גם כאשר השותפים השונים אינם חולקים תפיסת עולם אחת. בסיכומו של דבר, ילדירים סבור כי כל עוד הפילוג הפוליטי הפלסטיני יימשך, הרשות הפלסטינית וחמאס ימשיכו לפתח מערכות יחסים נפרדות עם גורמים אזוריים ובינלאומיים.
מבחינת אבו מאזן, הקשרים עם יוון וקפריסין הם חלק ממאמץ להרחיב את התמיכה ברשות ולשמר את מעמדה המדיני. מבחינת טורקיה, מדובר במציאות שיש להתמודד עמה בזהירות, כדי שלא לאבד את יכולתה לקיים קשרים עם שני הצדדים הפלסטיניים. כך, גם כשהמחלוקות בין אנקרה ליריבותיה במזרח הים התיכון נמשכות, אבו מאזן מבהיר באמצעות מהלכיו המדיניים כי האינטרסים של הרשות הפלסטינית אינם כפופים בהכרח לסדר העדיפויות של טורקיה.
התרעות פיקוד העורף