הוא לא ידע מה מחכה לו בדרך. הוא ייעצר ברוסיה, יעמוד מול קנה של אקדח במקסיקו, יחצה ימים בשחייה וייאלץ להתמודד עם מכשול שאפילו המדבריות הקשים בעולם לא הכינו אותו אליו – הבירוקרטיה. ביום שני, 28 שנים אחרי שיצא לדרך, הוא סוף סוף הגיע הביתה.
בושבי, כיום בן 57, השלים מסע יוצא דופן של כ-50 אלף קילומטרים, שהחל בצ'ילה שבדרום אמריקה והסתיים בעיר הולדתו האל שבאנגליה. במשך כמעט שלושה עשורים הוא עבר דרך ג'ונגלים, מדבריות, אזורים קפואים ומדינות שבהן נאלץ להתמודד לא רק עם איתני הטבע, אלא גם עם גבולות סגורים, מעצרים ומשברים בינלאומיים.
ביום שני בבוקר המתינו לו מאות בני אדם בכיכר בעיר הולדתו. הם הריעו לו כשנכנס למקום ודחף עגלה ובה מעט החפצים שליוו אותו במסע הארוך. על העגלה היה גם צמיג רזרבי, שאחרי כל השנים בדרכים כבר לא יהיה לו צורך בו.
"אחרי 28 שנים, אי אפשר לבקש יותר מזה", אמר לקהל שהגיע לקבל את פניו. רגע לפני שהמשיך בדרכו, הוסיף בחיוך: "אני מניח שנתראה בסביבה".
משם המשיך לכיוון בית משפחתו, שם המתינו לו אמו, בנו בן ה-36 ונכדתו בת ה-12. כשיצא למסע, בנו היה עדיין ילד. כעת, כמעט שלושה עשורים מאוחר יותר, הוא שב אל משפחה שכבר כוללת דור נוסף. בזמן שחלף הוא כבר הפך לסבא.
מהרעיון של אביו למסע שנמשך כמעט שלושה עשורים
הרעיון למסע נולד הרבה לפני שבושבי עשה את צעדו הראשון בצ'ילה. בשנות ה-20 לחייו הוא שירת ברגימנט הצנחנים של הצבא הבריטי, ולאחר שנישואיו התפרקו החליט לצאת להרפתקה מסוג אחר. אחת ההשראות שלו הייתה שאלה של אביו שתהה האם אפשר ללכת ברגל מלונדון לניו יורק?
בושבי החליט לבדוק עד כמה רחוק יוכל להגיע. הוא שרטט מסלול על מפת העולם, ארז ציוד בסיסי ויצא לדרך. התוכנית הייתה להתקדם בכוח גופו בלבד, ללא שימוש באמצעי תחבורה ממונעים לצורך חציית המסלול.
אחרי שהגיע לרוסיה המשיך דרך מונגוליה וסין, ובשלב מאוחר יותר חצה בשחייה את הים הכספי בדרכו לאירופה. גם בחלק האחרון של המסע לא בחר בדרך הקלה. בחודש שעבר, כשהיה כבר קרוב לסיום, חצה בשחייה את תעלת למאנש, המפרידה בין צרפת לאנגליה.
אלא שהסכנות לא הגיעו רק מהטבע. במהלך המסע נכלא לזמן קצר בפנמה, במקסיקו הוחזק תחת איום בנשק, וברוסיה נעצר בידי הרשויות לאחר שחצה את הגבול באופן בלתי חוקי. לכך הצטרפו גם המשבר הכלכלי העולמי של 2008 ומגפת הקורונה, שגרמו לעיכובים נוספים במסעו.
האויב הגדול לא תמיד היה הטבע
על אף הסכנות והמאמצים הפיזיים, בושבי סיפר שאחד הקשיים הגדולים ביותר היה דווקא השגרה המתמשכת. בראיון לרויטרס בשנה שעברה תיאר את הבדידות ואת התחושה המוזרה שנוצרת אחרי ימים ארוכים שבהם כמעט דבר אינו משתנה.
"לפעמים המונוטוניות בלתי נתפסת. אתה נמצא במדבריות והנוף לא משתנה במשך ימים או שבועות. זה יכול לשגע אותך קצת. אותו הדבר קורה גם באזור הארקטי", סיפר.
אבל לצד ההתמודדות עם תנאי השטח, הוא גילה שהעולם המודרני מציב מכשולים מסוג אחר לגמרי. אשרות כניסה, חוקים, סכסוכים בין מדינות והצורך להשיג מימון הפכו לחלק בלתי נפרד מהמסע.
"כך נראית אודיסיאה במאה ה-21", אמר לעיתון הבריטי "הטלגרף". "חצי ממנה הוא פשוט התמודדות עם בעיות בירוקרטיות וגיאופולטיות, ולא רק עם המכשולים הסביבתיים. לפעמים הפתרון הוא פשוט לחכות".
למעשה, אף שהמסע נמשך 28 שנים, בושבי סיפר ל-BBC כי רק כ-15 מהן הוקדשו להליכה בפועל. בתקופות שונות הוא נאלץ לעצור, ובין היתר חזר מעת לעת למקסיקו כדי להסדיר אשרות, לטפל בעניינים לוגיסטיים ולדאוג לחסויות מסחריות ותקשורתיות שיאפשרו לו להמשיך.
התוכנית המקורית, שאמורה הייתה להסתיים בתוך כעשור, התארכה שוב ושוב. המסלול נשאר אותו מסלול, אבל העולם סביבו השתנה, ולעיתים הוא נאלץ להמתין זמן רב עד שיוכל להתקדם לעבר היעד הבא.
אחרי 28 שנים, הדרך נגמרה
כעת, אחרי שסיים את המסע שהחל בסוף שנות ה-90, בושבי עומד בפני פרק חדש בחייו. סרט תיעודי באורך מלא על מסעו נמצא בהפקה, ובשבועות הקרובים הוא מתכנן לצאת לסדרת הרצאות ברחבי אנגליה ולספר על החוויות שצבר.
אבל לפחות ביום שבו חזר להאל, כל התוכניות האלה נראו רחוקות. אחרי אלפי קילומטרים של מסע, נשאר לו רק קטע קצר אחד מן הדרך.
והפעם, בניגוד לכל השנים שקדמו לו, הוא לא היה צריך לדאוג לאשרה הבאה או למזג האוויר. הוא פשוט דחף את העגלה שלו והמשיך לכיוון הבית, שם חיכתה לו משפחתו שלא ראתה אותו זמן מה.
התרעות פיקוד העורף