פועלי הניקיון של פריז היו יעילים כתמיד בבוקר יום שני, וקרעי כרזות, דגלוני ומדבקות "אני שארלי", או הנדירים יותר - "אני יהודי" - כמעט ולא נראו ברחובות עיר הבירה. רוב המפגינים, כך נראה, העדיפו לקחת אותם למזכרת. במסדרונות הפוליטיים והתקשורתיים טענו אחרי מצעד המיליונים של 11 בינואר כי הנשיא פרנסואה הולנד ידע בשעת מבחן זו להרים את הכפפה ולשנות את כיוון ההיסטוריה של צרפת. כמעט כמו הגנרל שארל דה גול, שנכנס בשעתו לפריז כמנצח וצירף בכך את צרפת למחנה המנצחים במלחמת העולם השנייה, למרות השנים האפלות של הכיבוש הנאצי ושיתוף הפעולה עם הכובש.
אבל ברחוב, ביום שאחרי ובשוך ההתלהבות, השאלות והתהיות נותרו בעינן, ויש צורך בתשובות דחופות כדי להצדיק את האשראי המוגבל שלו זכה השלטון. האם לחוקק "פטריוט אקט" צרפתי עם אפשרות למעצרים מונעים ולציתותים של הממשל לאזרח? בכיכר האומה, שהתרוקנה ממאות אלפי המפגינים ועוברי האורח, לא רחוק ממרכול ההיפר כשר, מקבלים מיד שתי תשובות הפוכות. "אסור לנו לוותר על זכויות האזרח ועל הדמוקרטיה, הרי עבורם הפגנו אתמול", קרא אלן, איש מחשבים בשנות ה-20 לחייו. לדומיניק, עקרת בית בת 40, יש דעה אחרת: "הזכות לקנות בחנות בלי להירצח חשובה יותר", היא מסבירה.
הוויכוח המהותי הזה שגור בשבוע האחרון בפיהם של כל הפרשנים, הפילוסופים וכמובן הפוליטיקאים, שמנסים לנצל את הרגע ההיסטורי. הנשיא לשעבר ניקולא סרקוזי תומך בהחמרת החוקים ובדיון מחודש בהגבלת ההגירה. נהג המונית, שהסיע אותי מהסיור שערך ראש הממשלה נתניהו בזירת הרצח אל המכון הפתולוגי, שממנו יוצאו ארונות הנרצחים, אינו נותן אמון במפלגות המסורתיות. רק במרין לה־פן ובחזית הלאומית. "הפוליטיקאים יודעים מזמן שאנחנו במלחמה", הוא קובע, "ובכלל, מה יואיל להשקיע כספים בהגנה על הקהילה היהודית? תמיד זה נגמר ביהודים! רוב הנרצחים היו נוצרים, אז צריך לשמור גם עליהם. לא צריך להגן, צריך לתקוף".
התרעות פיקוד העורף