ביום ההוא חזרו הציפורים לצייץ. מרשל קונייב, מאבירי המלחמה של סטלין, בדיוק שעט לברלין. ״ואז פקדו על סבא להגיע לפראג״, מספרת נכדתו אירינה, ״סבא מצא אנשים ברחובות ובעיקר מצא דממה. שקט חגיגי. דומייה שניסתה למחוק מעור התוף את רעשי המלחמה״. זה היה היום האחרון למלחמה. הקץ לנשק. אחריו מצא קונייב זמן רב יותר לנכדתו הבכורה.
״איזה סבא הוא היה?״ אני שואל אותה.
״ואיזה סבא אתה?״
״אני לא קונייב...״
הוא היה סבא רך וקשוב, סבא שלימד אותה הכל, אפילו ללכת. פעם באו לדאצ׳ה שלו. היא הייתה בת שנה וסבא הגנרל היה מוטרד. לא ייתכן שהנכדה שלו רק זוחלת. הוא אחז במגבת, נתן לה להחזיק בקצה השני, וכך עשתה את הצעד הראשון.
טטיאנה פמינה הייתה בת תשע כשהסתיימה הנוראה שבמלחמות. עכשיו, כמעט בת 80, שורת מדליות מעטרת את אפודתה הכחולה. באושוויץ איבדה את הוריה. לאחר השחרור נחתה בתחנתהרכבת במוסקבה. לפתע שמעה פיצוצים. היא זינקה מתחת לספסל באחד הקרונות. כך שכבה מצומררת עד שמישהו אחז ברגלה ומשך אותה החוצה. ״תצאי, טיפשה״, אמר לה, ״אלה זיקוקי ניצחון, המלחמה נגמרה״.
בעוד כשבועיים, ב־9 במאי, ימלאו 70 שנה לניצחון על הנאצים. מוסקבה מתכוננת להפנינג היסטורי, אך את הזיקוק החגיגי הראשון ירה Limmud FSU. בקליאזמה, כ־40 ק״מ ממוסקבה, הציג הארגון תערוכה ושמה ״בקו האש״ - זכר ל־1.5 מיליון היהודים מכל הצבאות שלחמו בגרמנים. דוד זלוונסקי, יזם ומקים התערוכה, אמר כי הכוונה להוכיח כי היהודים לא רק ניצלו הודות לאחרים, אלא שהם גם תרמו למאמץ המלחמתי.
התרעות פיקוד העורף