יש להבדיל בין מי שאין לו דת לבין מי שלא הולך לכנסייה, לבית כנסת או למסגד. רוב מי שלא הולכים, מנמקים את היעדרותם בנסיבות טכניות. הכנסייה רחוקה מדי או שלא מצאו משהו לטעמם. מתברר שהדבר החשוב ביותר לאמריקאים בבית התפילה שלהם – לפחות לפי עדותם – הוא איכות הדרשות. הכנסייה היא סוג של הופעה. כשההופעה טובה, כשהפרפורמר מצדיק את הטרחה, יש מי שיבוא. וכנראה שיש לא מעט מופעים טובים, משום שבצד הקבוצה הצומחת במהירות של "נונס", שאין להם דת, יש גם קבוצה לא מבוטלת, כרבע מכלל האמריקאים, האומרת שהיא הולכת היום להתפלל יותר מכפי שנהגה בעבר. ובמילים אחרות, יש פעילות מואצת בשני האגפים של החברה האמריקאית. מצד אחד, יותר חילונים. מצד שני, דתיים פעילים שהם יותר פעילים.
אמריקאים מחליפים את הקהילה הדתית שלהם לא מעט פעמים בחיים. לפעמים משום שהם עוברים להתגורר במקום אחר. לפעמים משום שנישאו ובחרו בבית התפילה של בן הזוג. לפעמים – אך לעתים רחוקות יותר – משום ששינו את טעמם הרליגיוזי. המבחר גדול: אם פעם הייתה ארצות הברית מדינה של בפטיסטים, מתודיסטים ואפיסקופלים, היום היא מדינה שיש בה שלל טעמים וזרמים מכל הבא ליד. דניאל קוקס, מנהל המחקר בגוף הנקרא "מכון המחקר של הדת הציבורית", כתב לפני כמה ימים מאמר מפתיע ובו טען כי המגוון הזה, הפלורליזם הדתי המתגבר, הוא אחת מן הסיבות להיחלשות הדת בארצות הברית.
זה מאמר מפתיע, משום שהנוהג עד כה היה לחשוב שהגיוון הוא סוד כוחה של הדתיות האמריקאית. בניגוד לישראל, שבה יש דת רשמית, ועל כן מונופוליסטית, ממסדית, לעתים מרגיזה, בארצות הברית יש חופש דת המחייב תחרות ותסיסה, שתוצאתה פריחה של החיים הדתיים. קוקס טוען שראוי לבחון את ההנחה הזאת מחדש: הנתונים של "פיו" ושל מחקרים אחרים מלמדים שייתכן בהחלט שהשפע שוחק את האמונה. לדוגמה, העובדה שלחלק ניכר מהאמריקאים יש חברים בני דתות אחרות (61% מהם מכירים יהודי באופן אישי, 38% מהם מכירים מוסלמי באופן אישי, 77% מהם מכירים מישהו שאין לו דת באופן אישי) מחדדת אצלם את ההכרה שהדת שלהם אינה בהכרח דת האמת. עובדה, אנשים טובים שהם מכירים מאמינים בדת אחרת או אינם מאמינים כלל.
קוקס מצא כי מדינות שבהן המגוון הדתי רחב יותר הן מדינות שבהן, באופן כללי, רמת הדתיות של האוכלוסייה נמוכה יותר. במיסיסיפי יש בעיקר בפטיסטים, ועל כן היא המדינה הדתית ביותר בארצות הברית. אך מדינה כמו אורגון, שבה אפשר למצוא כמעט הכל, היא מדינה שתושביה נוטים לאדישות דתית.
גם המחקר של "פיו" בדק מדוע שיעור גבוה יותר של אמריקאים נוטש את הדת – הם לא רק מתעצלים ללכת לתפילה, אלא מגדירים את עצמם כמי שאין להם דת. גם את האמריקאים האלה חילקו לשלוש קבוצות: האתאיסטים, שרובם הגדול נטשו משום שאינם מאמינים עוד באל (אך מיעוטם אומרים שהנטישה היא בשל חוסר הנחת שלהם ממצבה של "הדת הממסדית").
האגנוסטים, שעמדתם ביחס לאל פחות נחרצת - אצלם רק כ-60% עזבו בגלל בעיה של אמונה. ואלה ש"אין להם דת מסוימת". כלומר זה לא שהם לא מאמינים (רק 37% מהם אומרים שיש להם בעיה של אמונה), אלא שאין להם ביטחון בממסד הדתי או שלא החליטו איזו דת היא דתם. בקבוצה זו יש לא מעט צעירים שנולדו למשפחות מעורבות, שבהן כל הורה בא מדת אחרת. "אין לי דת מסוימת כי יש לי ראש פתוח", אמר אחד מהם לחוקרים. "אני מרגיש שיש שם משהו, אבל לא יכול למקד את זה בדת מסוימת", אמר אחר.
רוב רובם של הבני-בלי-דת האלה (הם לא חילונים במובן הישראלי – כי רוב החילונים הישראלים מגדירים את עצמם בני הדת היהודית, גם אם בחרו שלא לקיים את שלל מצוותיה) נולדו למשפחות דתיות הרבה יותר מכפי שהם. הם צעירים יחסית, ומספרם עולה בשנים האחרונות במהירות. בין 2007 ל-2014 נמדד זינוק במספרם מ-16% מכלל האוכלוסייה ל-23% מהאוכלוסייה. כלומר, כמעט רבע מהאמריקאים אינם יודעים לומר כיום לאיזו דת הם שייכים. הם לא פרוטסטנטים ולא מורמונים, לא קתולים ולא יהודים, לא בודהיסטים ולא מוסלמים. וכמובן, אם התיאוריה של קוקס נכונה, אזי ככל שמתרבים האנשים האלה, כך גובר הסיכוי שיתרבו עוד יותר. ארצות הברית, שפעם הייתה מדינה של קהילות דתיות, ושבה ההשתייכות לכנסייה הייתה נורמה חברתית שגרתית – לכל אחד הייתה קהילה כלשהי שאליה הלך מפעם לפעם, או לא הלך מפעם לפעם – כבר אינה מקום כזה.
זה תהליך שמשפיע כמובן על כלל החברה האמריקאית, ושאפשר לנסות להעריך גם כיצד הוא משפיע על היהודים שלה. אחת הטעויות המקובלות של מי שעוסקים ביהודים וביהדות בארצות הברית היא ההנחה שאפשר להשפיע על תהליכים בתוך החברה היהודית במנותק מתהליכים המתרחשים בחברה האמריקאית. אך אין זה כך. היהודים בארצות הברית הם תבנית נוף מולדתם. אם מעמדה של הדת נשחק בארצות הברית, הוא יישחק גם אצל היהודים. אם מעמדה של הדת הממוסדת נשחק, הוא יישחק גם אצל היהודים. אם מתרבים האנשים שקשה להם לבחור דת, כי כולן נראות להן טובות, כל אחת בדרכה, גם ליהודים יקרה כך.
ממילא, בקהילת המאמינים הם בולטים בהיעדר אמונה. מתוך כלל האמריקאים שיש להם דת, היהודים הם הכי פחות מאמינים חוץ מהבודהיסטים (37% "משוכנעים" שיש אלוהים, 17% לא מאמינים). והם בולטים מאוד באחוז הניכר של נישואים מעורבים – כמי שמשתייכים לקבוצה קטנה יחסית באוכלוסייה, שני אחוזים ביום טוב, אך טבעי הוא שהרבה מהם ימצאו בני זוג שיש להם דת אחרת (היהודים גם אהודים בארצות הברית – הם הקבוצה הכי אהודה, כך שיש מי שרוצה להינשא להם). והם בולטים באחוז ניכר של מי שאינם פוקדים לעתים קרובות את בתי התפילה שלהם. כלומר נקודת הפתיחה של היהודים ככל שהדברים נוגעים לדת נמוכה עוד יותר משל שאר האמריקאים.
רק דבר אחד משחק לטובתם: היהדות אינה דת. היא גם דת, אך לא רק דת, וכאשר הדת נחלשת, או האמונה באל, עוד אפשר למצוא ביהדות דברים אחרים שיכולים לשמש לה משענת להתפתחות ולשרידות בעולם אמריקאי המשתנה במהירות. איך לפתח את הדברים האחרים האלה, איך לחזק אותם אצל היהודים, אלה שאלות שגם לישראל יש אפשרות לשחק תפקיד במתן התשובה עליהן. כמובן, אם תרצה לשחק תפקיד, ואם תתגבר על המכשולים הפוליטיים המקשים עליה לעשות זאת באופן יעיל (ראו: פשרת הכותל התקועה בגלל היעדר משילות).
התרעות פיקוד העורף