בספרו החדש "תשאל את הנשיא: החקירה של סדאם חוסיין", שייצא לאור בעוד כשבועיים, מגלה ניקסון כי הוא הצליח לזהות שאכן מדובר ברודן הנמלט באמצעות צלקת ישנה, פציעה מקליע ושני קעקועים שבטיים.
בתחילה, ניסה סדאם להראות כי ידו על העליונה. "מתי הייתה הפעם האחרונה שבה ראית את בניך בחיים?", שאל ניקסון, בהתייחסו לשני בניו של הרודן, עודאי וקוסאי, שחוסלו חמישה חודשים קודם לכן. "מי אתם? אתם מודיעין צבאי? תענו לי. תזדהו!", דרש סדאם. אולם ניקסון הבהיר לו כי הוא שואל את השאלות, ואז החל סדאם, כך מספר ניקסון, להתלונן על החתכים והפציעות שספג בעת שנלכד.
לפי ניקסון, אחד הגילויים שעלו כבר בחקירה הראשונה, היה שעל אף שסדאם נחשב כשליט הכל היכול של עיראק, בפועל הוא היה מנותק לחלוטין מההתרחשויות בשנים האחרונות לשלטונו. "סדאם היה עסוק בכתיבת ספרים. הוא כבר לא ניהל את הממשלה", חושף איש הביון לשעבר.
לדבריו, "נראה שסדאם היה אובד עצות לגבי מה שקורה בתוך עיראק, בדיוק כמו האויבים האמריקאים והבריטים שלו. הוא היה לא היה מודע למה שהממשלה שלו עושה ולא הייתה לו תוכנית אמיתית להיערכות להגנת עיראק".
בחקירותיו, טען סדאם כי הוא לא ניסה להתנקש בחייו של נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש האב, אחרי מלחמת המפרץ וסירב בתוקף לענות לשאלות לגבי נשק להשמדה המונית. כאשר נשאל אם הוא השתמש בגז חרדל נגד העיירה הכורדית חלבג'ה, הסתפק הרודן במבט של "תיעוב רצחני, שהיה מפחיד אפילו שהוא היה מאחורי סורג ובריח", לפי ניקסון.
הפעם היחידה שבה העריץ העיראקי הכלוא הפגין רגשות כלשהן, לפי ניקסון, היה כאשר הוא דיבר על שתי בנותיו, ראנה וראג'ב, שערקו עם בעליהן לירדן בשנת 1995, אולם פותו לשוב למולדתן ואז בעליהן הוצאו להורג. "איום ונורא", אמר סדאם כשדמעות בעיניו. "הן אהבו אותי מאד ואני אהבתי אותן מאד".
כאשר סדאם הוצא להורג על ידי הממשלה העיראקית ב-30 בדצמבר 2006, שהה גם ניקסון במקום. "הייתי בהלם מכך שסדאם נראה כמו האדם המכובד ביותר בחדר", כותב ניקסון. "זה לא מה שהגברים והנשים הצעירים שלנו מתו בשבילו. זו גם לא עיראק החדשה שאותה הבטיח הנשיא בוש".
התרעות פיקוד העורף