רקס טילרסון הוא כנראה רץ למרחקים ארוכים. 40 שנה באותה חברה. 40 שנה חותר למעלה, ואחר כך עוד למעלה. בקרוב יגלה, אם יצליח לעבור את משוכת המינוי, שלשר החוץ האמריקאי אין 40 שנה לכלום. יש לו ארבע שנים. לפעמים, אם הוא ממש מצטיין, יקבל קצת יותר. קורדל האל, שר החוץ של פרנקלין רוזוולט למשל, החזיק מעמד 11 שנים בתפקיד. הבאים אחריו ברשימת השרים ארוכי הכהונה, דין ראסק וויליאם סיוארד, כיהנו כשמונה שנים, שתי כהונות. זה לא מקרה. סיוארד כיהן בממשל הנשיא אייב לינקולן, ראסק כיהן בממשל הנשיא קנדי. שניהם ראו את הנשיא שלהם נרצח. שניהם החזיקו מעמד, בין השאר, משום שיורשו של הנרצח נזקק לסמן של המשך עם מותו הפתאומי של הנשיא ששירתו.
טילרסון יאמר למתנדבים הללו שבסך הכל ביצע את תפקידו. כמי שעומד בראש חברת אנרגיה, דאג לבעלי המניות של אקסון־מובייל. כמי שיהיה ממונה על יחסי החוץ של אמריקה, יפעל לטובתם של בעלי המניות של אמריקה. איך יפעל? רק מעט ידוע על עמדותיו של טילרסון בתחום יחסי החוץ, וכל מה שידוע צבוע בגוונים של ירוק. טילרסון הוא איש עסקים. הוא התמחה ביחסי חוץ שתכליתם נמדדת בדולרים. ייתכן מאוד שזה מה שטראמפ אוהב במינוי הזה. הוא מחפש שר חוץ שיסייע לו להעשיר את אמריקה, להחזיר אליה עסקים, למשוך אליה משקיעים.
בתור איש עסקים טילרסון לא אהב משטר של סנקציות, לא על רוסיה, ומן הסתם גם לא על מדינות אחרות. כשר חוץ לענייני עסקים, הוא מן הסתם ימליץ לממונה עליו לא להרבות בסנקציות, שאין לאמריקה תועלת מהן. או שהפרספקטיבה שלו תשתנה. או שישאיר את ענייני הסנקציות לסגנו המדובר, השגריר לשעבר ג׳ון בולטון – נץ מובהק שיעודד סנקציות קשוחות אם לא למעלה מזה נגד מדינות סוררות.
יש הפרזה קבועה בעניין התקשורתי והציבורי במינוי שר חוץ אמריקאי. לעתים קרובות, מדובר בשר שנראותו גבוהה והשפעתו נמוכה. את יחסי החוץ של ארצות הברית ניהל הנשיא ברק אובמה ממשרדו בבית הלבן. לשרי החוץ שלו - בקדנציה הראשונה הילרי קלינטון, בקדנציה השנייה ג׳ון קרי - הייתה השפעה מוגבלת. סוריה תוכיח: שניהם רצו מעורבות אמריקאית תקיפה יותר בבלימת הטבח הנמשך בסוריה ונבלמו בידי הנשיא. בזאת דמו לשרי חוץ רבים לפניהם, שלמדו לשמור את מחשבותיהם לעצמם ואת המדיניות שלהם במגירה. קולין פאוול, שכיהן בקדנציה הראשונה של הנשיא ג׳ורג׳ בוש, לא השפיע הרבה. ויליאם רוג׳רס, שכיהן בממשל הנשיא ריצ׳רד ניקסון, תומרן ונוטרל.
בשיטת הממשל האמריקאית השר הוא ממונה מטעם הנשיא. אין לו כוח פוליטי משלו. הוא יכול להתווכח, כפי שעשה ג׳ורג׳ מרשל כשגילה שהנשיא שלו, הארי טרומן, מתכוון להכיר במדינת ישראל עם הקמתה. אך בסופו של דבר ייאלץ להתיישר או לעזוב. הגנרל ושר החוץ אלכסנדר הייג לא הסתדר עם הנשיא שלו, רונלד רייגן, ולא תמיד זכר מי הבוס, ולכן סיים את כהונתו במהרה. יורשו, ג׳ורג׳ שולץ, כיהן בשש השנים שאחריו. שולץ עורר חשש בישראל עם מינויו לתפקיד. כמו טילרסון כיום, גם הוא בא מתעשיית הנפט, וגם לו היו קשרים ענפים עם ראשי מדינות ערביות. בסופו של דבר, הוא היה אחד משרי החוץ הזכורים לטובה.
יורשו, ג׳יימס בייקר, אחד ממי שהמליצו על טילרסון לנשיא הנבחר טראמפ, זכור פחות לטובה. בייקר, ברנט סקוקרופט, שהיה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג׳ורג׳ בוש האבא, וקונדוליסה רייס, היועצת ושרת החוץ בממשל בוש הבן, אמרו לטראמפ שטילרסון יהיה בחירה טובה. כלומר, הממליצים עליו הם כולם בכירים לשעבר שלא גילו חיבה יתרה לעמדותיה של ישראל בזירה הישראלית־פלסטינית. כולם בכירים לשעבר שסברו שאחת הדרכים לתיקון המזרח התיכון היא בדחיפת פתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני.
גם זו, כמובן, סיבה אפשרית לחשש בירושלים. אמור לי מי ממליציך, ואומר לך מי אתה. ובכל זאת ראוי לזכור: הרבה מים זרמו בפרת ובחידקל מאז כהונתם של בייקר וסקוקרופט, ששיאה המזרח־תיכוני הוא מלחמת ארצות הברית הראשונה בעיראק, ומאז כהונתה של רייס, שלפחות בראשיתה עוד דיברו על מזרח תיכון דמוקרטי ליברלי; מזרח תיכון המתנער מדיקטטורים כמו סדאם חוסיין, בסיוע אמריקאי, ויוצא לדרך חדשה. התנאים השתנו: המזרח התיכון החדש התגלה כמסוכן לא פחות, אולי יותר, מהישן. הפלישה האמריקאית והאביב הערבי התגלו כמתכון להידרדרות. פלישה רוסית נותנת כעת את הטון. טילרסון אומנם מקורב לכמה מראשי מדינות המפרץ, אבל אלה כבר מזמן אינם אויביה המרים של ישראל. הם, לפחות חלקית, בעלי ברית שלה לדאגה מפני שאיפות ההתפשטות של איראן ושלוחותיה.
אין לדעת מה יעשה טילרסון במזרח התיכון, אם בכלל ירצה לעשות משהו. אך אין מניעה שיראה את הזירה כפי שישראל רואה אותה. דימויו הוא של אדם מפוקח מאוד, פרגמטי מאוד, ממוקד מטרה. ספק אם יבזבז את זמנו היקר על פרויקטים חסרי סיכוי, כמו הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אלא אם יצווה לעשות זאת מפי הנשיא, או אם יגיע למסקנה שביכולתו להצליח היכן שקודמיו נכשלים כבר 30 שנה. או אם, כמו בייקר בשעתו, יגיע למסקנה שהדרך לדמשק, לקהיר, לטהרן, לריאד - עוברת בירושלים. כלומר, פתרון הסכסוך הוא אינטרס מהותי של ארצות הברית.
אם טילרסון יאזין להמלצותיו של מכון החשיבה הנחשב של המועצה ליחסי חוץ, הוא יתמקד בזירות אחרות. המכון פרסם לאחרונה את הסקר השנתי שלו על "סדרי עדיפויות מניעתיים", שבדק היכן נמצאים, לדעת המומחים המשתתפים בסקר, מוקדי העימות המסוכנים ביותר מבחינתה של אמריקה ב־2017.
המוקד הראשון ברשימה יעניין מאוד את הסנטורים שיבחנו את מינויו של טילרסון, והתרחיש המסוכן הוא של עימות בין רוסיה לבין נאט"ו בעקבות התנהלות "אסרטיבית" של הרוסים במזרח אירופה. השר המיועד יישאל בשימוע המתקרב כיצד יגיב במקרה כזה, ואם קשריו עם הרוסים יסייעו לו לפרק את המתיחות או שמא יובילו אותו למדיניות פייסנית, שמאותתת לוולדימיר פוטין שאין מי שיעמוד בדרכו. גם הסוגיה השלישית על סדר היום של המועצה תעניין את המחוקקים: מתקפות סייבר על תשתיות אמריקאית. השבועות הקרובים יעמדו בצלו של העימות המתפתח על המעורבות הרוסית בהכרעת הבחירות באמריקה. טילרסון ייבחן בשבע עיניים. למה שיאמר על ישראל והמזרח התיכון תהיה, בשלב הזה, חשיבות משנית בלבד.
התרעות פיקוד העורף