לאחר קבלת הפנים שנערכה עד שעות הצהריים הודיעה המשפחה כי דקאמסה ימשיך לקבל את פני מברכיו בשעות אחר הצהריים. עשרות עיתונאים שניסו להגיע אל הבית מצאו שהכניסה נמנעה מהם. על פי הוראת מושל מחוז אירביד, רדואן אל־עתום, כניסת העיתונאים נאסרה, וכוחות הביטחון סגרו את הכניסה לעיירה שבה מתגורר דקאמסה ומנעו מהם להיכנס. בדיווחים בתקשורת הירדנית נאמר כי חלק מהעיתונאים נכנס לכפר בדרך עפר, תוך שהם מביעים ביקורת קשה על הצו המפתיע. מסיבה ענקית נערכה לכבודו של דקאמסה גם בשעות הערב.
בהצהרה הראשונה שלו לאחר השחרור אמר דקאמסה כי “אני נשאר חייל בכוחות המזוינים” של ירדן. אחיו, מוחמד, הפך להיות דובר בשמו: “נכנסתי לכלא כחייל בכוחות המזוינים, ואני מתייחס לעצמי כיום וגם אל ילדי כחיילים בצבא הירדני”.
האח סיפר כי עם הגעתו לכפר אמר החייל הרוצח כי “המתנתי 20 שנה לרגע הזה, כדי לחבק את אמי, ילדי, אשתי ובני שבטי”. אמו התעלפה מרוב התרגשות. בני השבט מספרים לכל מי שרוצה לשמוע: “אל תשכחו כי הנערות היהודיות לעגו לו כשהתפלל. זה הרתיח את דמו”.
שחרורו של דקאמסה התבצע בדיסקרטיות רבה, כמעט כמבצע צבאי חשאי. הוא שוחרר בשעות החושך כדי למנוע התגודדות סביבו. אולם בעידן הרשתות החברתיות שום דבר לא הופך להיות סוד. ההמון התגודד סביבו ושר שירי ברכה ושבח לרוצח הנערות.
הרצח המזעזע התרחש ב־13 במרץ 1997 בנהריים. שבע נערות מצאו בו את מותן. בירדן אומרים כי הרצח התרחש ליד אזור אל־באקורה, וכי הנערות לעגו לתפילתו של דקאמסה כששמר על הגבול בין ישראל לירדן. המלך חוסיין המנוח עצר ביקור באירופה, חזר לממלכה, שם גינה את הרצח, ולאחר מכן ערך ביקור תנחומים בבית משפחות הנרצחות בישראל. המחווה הזאת ריגשה את כל הישראלים, מימין ומשמאל.
בדיוק אחרי 20 שנה, כשהוא בן 46 ואב לשלושה ילדים – שניים מהם סטודנטים באוניברסיטאות - שוחרר דקאמסה ממאסר בבית הכלא לשיקום אום א־לולו, שבו שהה. ראוי לציין כי גם לאחר שב־2008 פנו 70 אישים בכירים למלך עבדאללה כדי לחון אותו, ולאחר שב־2011 כינה אותו שר המשפטים הירדני “גיבור”, שלטונות ירדן עמדו בלחץ הציבורי ולא המתיקו את עונשו אפילו ביום אחד.
לפני שלוש שנים, במרץ 2014, על רקע פרשת הרג השופט הירדני ראיד זעיתר במעבר אלנבי בידי צה”ל, דרשו חברי הפרלמנט לנתק את הקשרים עם ישראל ולשחרר את החייל. אולם, גם אז, למרות הלחץ האדיר על הרשויות בממלכה ממזרח, כולל איום בהפלת הממשלה, הן לא נענו לבקשות ולהפגנות שליוו את הרג השופט. זה לא מובן מאליו, כאשר בית המלוכה נבנה על השבטים הבדואיים והירדניים.
בתוך הררי הציוצים והחגיגות סביב הרוצח, היה גם שביב של אור במנהרת החושך: “טוב, הוא לא גיבור לאומי, ולא כך עושים גיבורים, שכן האסלאם אוסר רצח נשים וילדים בקרבות”, כתבה גולשת ירדנית בשם סוזן, וציוצה צולם ופורסם שוב ושוב. “האם יש חייל שעשה מעשה גבורה אמיתי? לא. זה מה שהביא אותנו להפוך כל אחד לגיבור בזמן ההסכמים והמלחמות. התחלנו לחגוג על כל טיל פשוט שמשוגר לתל אביב. הפכנו כל דריסה של מתנחל לחגיגה”.
ואילו הגולשת דימא פראג’ צייצה: “אני מתנצלת, אבל אני מקווה שהמטורף דקאמסה ירצח את הבן והבת של כל אחד שמגן עליו. שתרגישו את הכאב. אני מאחלת לכם זאת מכל הלב”.
“החייל דקאמסה סיים את ריצוי עונשו, והוא אינו פושע יותר”, אמר דובר המשפחה, הגנרל (במיל’) מוחמד דקאמסה. “הוא הפך להיות אזרח ירדני חופשי, יש לו זכויות וחלות עליו חובות, בהן ההגנה עליו”.
התרעות פיקוד העורף