"אתה צריך להבין, ג'ורג', שאוקראינה היא אפילו לא מדינה. חלק משטחה נמצא במזרח אירופה והחלק הגדול יותר ניתן לנו" - את הדברים האלה אמר נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כשנפגש עם ג'ורג' בוש, אז נשיא ארה"ב, במהלך פסגת נאט"ו בבוקרשט באפריל 2008.
לאחר שהתבררה תוצאת הפסגה, ניצב פוטין בפני מנהיגי נאט"ו וסיפק להם שיעור באופן שבו רוסיה רואה את אוקראינה: "באוקראינה, שליש הם רוסים אתניים. יש אזורים שבהם רק רוסים מתגוררים, למשל קרים. 90 אחוז שם הם רוסים. באופן כללי, אוקראינה היא מדינה מורכבת. באופן שבו היא קיימת כיום, היא נוצרה בתקופה הסובייטית – היא קיבלה שטחים מפולין, מצ'כוסלובקיה, מרומניה, ואז היא קיבלה שטחים עצומים מרוסיה במזרח ובדרום. זה הרכב מסובך של מדינה. אם נכניס לשם גם את הבעיות של נאט"ו, זה יציב את המדינה על סף בעיה קיומית...17 מיליון רוסים חיים כיום באוקראינה. מי יוכל לומר שאין לנו שם אינטרסים? בדרום אוקראינה יש רק רוסים".
על פניו, התוצאה של פסגת בוקרשט הייתה אמורה לספק את פוטין, אבל בפועל זה לא היה כך. עצם נכונותה של הברית המערבית להשאיר את הדלת פתוחה לצירופן של השתיים, גם אם באופן מעומעם, נתפסה כאיום ביטחוני וחדירה למרחב ההשפעה הרוסי. במיוחד אחרי שרבות ממדינות הגוש הסובייטי לשעבר, ובראשן שלוש המדינות הבלטיות ופולין, כבר היו חברות בנאט"ו והציבו את כוחות הברית ליד הגבולות הרוסיים.
כעת, עם יותר ממאה אלף חיילים ואמצעי לחימה עצומים שפרוסים ליד גבולותיה של אוקראינה עם רוסיה ועם בלארוס, נראה כי השלב הבא בסגירת החשבון הפתוח של פוטין עומד להתבצע בתוך זמן קצר ומאיים להצית את המשבר החמור ביותר בין רוסיה לבין המערב מאז תום המלחמה הקרה לפני 30 שנה, ואף מאז משבר הטילים בקובה לפני 60 שנה.
22 שנה חלפו מאז שוולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, איש הקג"ב לשעבר ועובד הציבור האלמוני מסנט פטרבורג, הפך לנשיא רוסיה והחל לבסס את שליטתו האיתנה במדינת הענק, תוך ריסוק יריביו מבית ומהאופוזיציה, ותוך ניסיון להשיב את רוסיה לגדולתה, בניסיון לתקן את "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה", כפי שכינה את קריסת ברה"מ. בחינה לעומק של התנהלותו של פוטין ושל התבטאויותיו ביחס לאוקראינה בשנים הללו מעידה כי הדרמה הנוכחית שעדיין לא הגיעה לשיאה הייתה רשומה על הקיר כל הזמן.
ההתחלה דווקא נראתה אחרת. ב-18 באפריל 2000, שלושה שבועות בלבד לפני שהושבע לנשיא רוסיה החדש במקום בוריס ילצין, הגיע פוטין לביקור ראשון באוקראינה והביע תקווה להתקרבות בין שתי המדינות. "מטרת הדיונים שלנו הייתה לחזק את השותפות האסטרטגית ואת שיתוף הפעולה", הכריז פוטין במסיבת העיתונאים עם עמיתו, ליאוניד קוצ'מה. "השותפות האסטרטגית שלנו צריכה להתפתח לאורך קווים כלכליים ותרבותיים, והכל נופל בתוך המשמעות של האינטרסים ההומניטריים".
ממשל פוטין לא הסתיר גם את מורת רוחו מצעדיו של השלטון בקייב באותה תקופה נגד מעמדה של השפה הרוסית באוקראינה, כדוגמת ההחלטה של בית הדין החוקתי כי כל עובדי הציבור חייבים להשתמש בשפה האוקראינית. בראייתה של מוסקבה, זו הייתה פגיעה בזכויות המיעוטים.
רק בשנת 2012 היה זה ינוקוביץ' שהעניק מעמד רשמי לשפה הרוסית, אולם בפברואר 2014, לאחר ההתקוממות שהפילה אותו, הצביע הפרלמנט בעד ביטולו. לפני שנה, נכנס לתוקפו חוק שקבע כי אוקראינית היא שפת החובה עבור כל עובדי הציבור במדינה.
כאשר תושבי אוקראינה הלכו לקלפיות בבחירות לנשיאות לקראת סוף 2004, לא הסתיר השלטון הרוסי במי הוא תומך. פוטין הגיע פעמיים למדינה השכנה כדי להתייצב לצד ינוקוביץ', שהתמודד מול ויקטור יושנקו שהביע תמיכה בהתקרבות לנאט"ו ולאיחוד האירופי.
הסיבוב השני של הבחירות בנובמבר הסתיים בניצחונו של ינוקוביץ', ולכאורה נראה כי פוטין רשם הישג חשוב, אבל הטענות הגוברות לזיופים הציתו גל הפגנות שזכה לכינוי "המהפכה הכתומה". הזעם הופנה בעיקר כלפי רוסיה, שנראתה כמי שאחראית לא רק לזיופים, אלא גם להרעלת הדיוקסין שגרמה להשחתה הפתאומית של פניו של יושנקו במהלך קמפיין הבחירות. במוסקבה, כמובן, הכחישו כל קשר.
גם אחרי שהפרלמנט ובית המשפט העליון ביטלו את התוצאות וקבעו שייערך סיבוב חוזר, הנשיא הרוסי לא השתכנע. "קיום חוזר של הסיבוב השני לא ישיג דבר", אמר. "מה יקרה אז? יהיה סיבוב שלישי, רביעי, סיבוב 25 - עד שאחד הצדדים ישיג את התוצאה הדרושה?".
אבל ההתערבות החוזרת ונשנית של הקרמלין בפוליטיקה האוקראינית לא עזרה לינוקוביץ'. בסוף דצמבר ניצח יושנקו בסיבוב החוזר והמהפכה הושלמה עם השבעתו ב-23 בינואר 2005. זו הייתה מכה קשה עבור פוטין, שנראה כמי שעומד לאבד את השפעתו באזור האסטרטגי לטובת המערב. למרות זאת, כאשר הגיע הנשיא הרוסי במרץ 2005 לביקור ראשון באוקראינה מאז המהפכה, הוא ניצב ליד יושנקו והבטיח: "נעשה כל מה שאנחנו יכולים לתמוך במנהיגות האוקראינית ולהשתמש בכל השפעתנו כדי למנוע משבר פוליטי כלשהו באומה הזו".
אבל חודש לאחר מכן, הוא כבר נשמע אחרת כאשר התייחס לאפשרות שאוקראינה תצטרף להסכם הגבולות הפתוחים עם האיחוד האירופי. "תהיה עם זה בעיה", אמר בביקור בגרמניה. "כמו שאני יודע, לפחות 17 אחוז מהאוכלוסייה שחיה שם היא של רוסים. מדובר בחלוקה של אנשים. זה מזכיר את החלוקה של גרמניה למזרח ולמערב".
מאז שהפכה לעצמאית עם קריסת ברה"מ ב-1991, ניסתה אוקראינה לנוע בין שני קצוות – מצד אחד, הקשר ההיסטורי העמוק עם רוסיה. מצד שני, רצון ליחסים טובים עם השכנים המערביים מהאיחוד האירופי ונאט"ו.
המהפכה הכתומה הובילה את המטוטלת לכיוון המערב. עבור פוטין, זה היה בלתי נסבל. אחרי שפולין הצטרפה לנאט"ו ב-1999 ושלוש המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא) הלכו בעקבותיה חמש שנים לאחר מכן, המנהיג הרוסי לא היה יכול לראות עוד מאחז סובייטי לשעבר נופל לידי האויבים לשעבר. בוודאי לא מדינה שבה נמצא הבסיס הימי האסטרטגי של רוסיה.
ברוסיה לא בחלו במילים כדי להביע שאט נפש מהתקרבותה של אוקראינה לנאט"ו. "אם תצטרפו לנאט"ו, נצטרך לבחון מחדש את יחסינו – בכל התחומים", הבהיר השגריר צ'רנומירדין בינואר 2008. "נאט"ו זה גוש צבאי. אני מקשיב לדיונים באוקראינה שאומרים כי 'נאט"ו זה מועדון'. מועדון מעניין... אחד שמחזיק בחימוש גרעיני".
ואם זה לא היה ברור, גויס הפרשן הפוליטי המקורב לקרמלין, סרגיי קרגאנוב, כדי להדגיש כי הצטרפות אוקראינה לברית הצפון אטלנטית תוביל ל"עימות פוליטי בלתי נמנע (אולי גם עם מרכיב צבאי או פוליטי). צעד כזה", הוא הדגיש, "יהפוך את תושבי אוקראינה לבשר תותחים". מול איומים כאלה, לא פלא שגרמניה וצרפת סיכלו את צירופן של אוקראינה וגיאורגיה לנאט"ו במהלך הפסגה בבוקרשט באפריל 2008.
הרוסים, שהחזיקו כוחות בדרום אוסטיה ובחבל הפורש הסמוך אבחזיה, לא יכלו לעבור בשתיקה על התקיפה הגיאורגית. מרבית התושבים בשני החבלים מחזיקים באזרחות רוסית, ולכן מוסקבה ראתה את עצמה כמחויבת לביטחונם. "אני מוכרח להגן על החיים והכבוד של אזרחים רוסים באשר הם", הסביר מדבדב. "לא נאפשר למותם לעבור ללא עונש. האחראים יקבלו את העונש הראוי".
העונש הגיע בדמות הפצצות אוויריות וארטילריות כבדות נגד מטרות ברחבי גיאורגיה. גם כאשר הכוחות הגיאורגיים נסוגו מדרום אוסטיה, לא עצרו הרוסים וכבשו ערים במזרח גיאורגיה. רק כעבור שבוע הושגה הפסקת אש והחלה הנסיגה הרוסית. שני החבלים הפורשים הכריזו על עצמאות מגיאורגיה וזכו להכרה ממוסקבה, בעוד טביליסי והקהילה הבינלאומית נאלצות לקבל את המציאות החדשה, גם אם לא השלימו איתה.
על אף שינוקוביץ' היה האיש של רוסיה בקייב, מוסקבה נדרשה לאלץ גם אותו שלא "לעשות טעויות". בשלהי 2013, נערך השלטון באוקראינה לחתום על הסכם סחר חסר תקדים עם האיחוד האירופי, שבהמשך גם היה יכול להוביל לצירופה של המדינה לגוש. הרוסים הגיבו בהגברת הפיקוח של פקידי המכס על הסחורות שנכנסות מאוקראינה וגזפרום איימה שתנתק את צינור הגז בשל אי תשלום חובות. כאשר ינוקוביץ' נועד עם פוטין, הועבר לו המסר החד משמעי כי חתימה על הסכם הסחר תביא לסנקציות רוסיות על קייב.
לינוקוביץ', שידע כי המשמעות היא סגירת צינור הגז לאוקראינה באמצע החורף, לא נותרה ברירה אלא לעשות את פניית הפרסה, וזו לא הייתה דילמה פשוטה עבורו. בחירה בנתיב האירופי הייתה מסירה מעליו כמעט סופית את תווית "הבובה" הרוסית והייתה עשויה להבטיח לו ניצחון בבחירות 2015. אולם, הוא כנראה יודע שגם אם היה חותם על הסכם הסחר ונענש על ידי הרוסים, סביר להניח שהאירופים לא היו עושים דבר מלבד גינויים רפים, כי הרי ניסיון העבר מלמד שהם לא רוצים להסתבך עם פוטין, שיכול לסגור גם להם את ברז הגז ולהותיר מיליוני אירופים ללא חימום בקור המתקרב.
פוטין לא הסתפק בחצי האי קרים והמשיך להפעיל לחץ על השלטון הפרו מערבי החדש בקייב. חודש מאוחר יותר, החלו בדלנים פרו רוסים בהתקוממות אלימה במחוזות דונייצק ולוגנסק שבמזרח אוקראינה, אזור שידוע בכינוי דונבאס, והכריזו על הקמת רפובליקות עצמאיות מתוך כוונה להצטרף בהמשך לרוסיה, כפי שעשו המחוזות הבדלניים בגיאורגיה.
זה היה אות הפתיחה למלחמת אזרחים שנמשכת עד היום בין צבא אוקראינה לבין הבדלנים שזוכים לסיוע צבאי רוסי. יותר מ-13 אלף בני אדם נהרגו, בהם גם אלפי אזרחים חפים מפשע, ועל אף ניסיונות כושלים להפסקת אש, כולל בתיווך בינלאומי, הלחימה נמשכת עם נפגעים כמעט על בסיס יומי.
לאורך התקופה, גם קיימו הרוסים לא מעט תרגילים גדולים בקרבת הגבול עם אוקראינה ולעתים אף היו חששות כי הרוסים לא יישארו בשטחם. בשנת 2016, ערב חגיגות 25 שנה לעצמאות אוקראינה, זוהו תנועות של הצבא הרוסי במרחק של 40 ק"מ בלבד והנשיא הקודם, פטרו פורושנקו, הכריז על העלאת הכוננות מחשש לפלישה אפשרית, שבסופו של דבר לא יצאה לפועל.
אולם כעת, ההערכות הן כי הפלישה היא רק עניין של זמן והשאלה הגדולה היא רק מה היעד הסופי שאותו מבקש פוטין להשיג - האם רק ליצור רצף טריטוריאלי בין רוסיה לבין חצי האי קרים או גם להגיע עד פאתי קייב במטרה להפיל את השלטון של הנשיא וולודימיר זלנסקי ולהקים ממשלת בובות שתמחק את השאיפות לנוע מערבה. האם גם הפעם המערב יישב מנגד ויסתפק בגינויים? ימים יגידו.
התרעות פיקוד העורף