המתוסכלים ביותר הם בוחריו של הרפובליקני מאוהיו ג׳ון קייסיק. זה לא מפתיע במיוחד: המועמד שלהם לא ממש מצליח לנצח. הבאים אחריהם בתור במפלס התסכול הם בוחריו של סנדרס: כן, הם כועסים יותר מהבוחרים של קלינטון וגם מתוסכלים יותר – אולי משום שגם הם מבינים שכנראה נגזר גורלם להפסיד.
יש גם מעט נושאים שבהם שוררת הסכמה יחסית בין בוחרי כל המועמדים. רובם לא רוצים קיצוץ בהטבות של ביטוח לאומי – ואם מישהו רוצה בזה הוא יהיה בוחר של קייסיק, מושל אוהיו שמאמין בחסכנות. קייסיק הוא מועמד אפרפר בהופעתו וגם במה שהוא מציע לבוחרים. זה קסמו המסוים, הענייני, אך זו גם
לא פלא שאחוז קטן יחסית מהבוחרים הרפובליקנים סבורים שהמפלגה תתאחד מאחוריו. פחות מ־40%. לפני שמונה שנים, בעיצומו של קמפיין 2008, חשבו שני שלישים מהבוחרים הרפובליקנים שהמפלגה תתאחד מאחורי המנצח, ג׳ון מקיין. גם הבוחרים הדמוקרטים, למרות הקרב הקשה בין ברק אובמה לבין הילרי קלינטון בסיבוב ההוא, הניחו ברוב מכריע (66%) שבבוא יום ההכרעה המפלגה תתאחד מאחורי המועמד.
בסופו של דבר, הפער המרכזי בין בוחרי השמאל ובין בוחרי הימין לא השתנה כבר שנים רבות, וגם לא הפעם. הבוחרים הדמוקרטים סבורים שהממשלה היא הפתרון לבעיות, בעוד שהבוחרים הרפובליקנים סבורים שהממשלה היא המקור לבעיות. 81% מהבוחרים של קייסיק (79% מאלה של קרוז) סבורים ש״הממשלה עושה יותר מדי דברים״. 68% מהבוחרים של סנדרס (ו־66% מאלה של קלינטון) סבורים ש״הממשלה עושה פחות מדי דברים״.
התרעות פיקוד העורף