בפיד שלי החלה המולה. מישהי הידועה כבעלת אספירציות מהגיהינום, כתבה את המילים המפורשות, כלומר, איך הוא נרצח. שאלתי: “למה זה טוב, לתת הד לזוועה הזאת?” הרי די בידיעה שהוא נרצח, המסכן. זה מזעזע מספיק. למה צריך לפרט באיזו דרך בדיוק? וואו. מה אני אגיד לכם, לא היה לי מושג לאיזה קו אש נכנסתי. “כדי להדהד את הזוועה”, כתבה מישהי אחרת, שמקפידה למכור תדמית של גבוהת מצח ולא פחות מזה – מצומקת לב. “כדי להזוויע את ההד”, הבליחה אחרת עם משהו שנראה לה כמו הברקה מילולית מטריפה. ניסיתי להסביר למה כוונתי: כתבתי שהכי גרוע זה השימוש הקל בתיאור הזה של דרך הרצח. למה? כי סף הריגוש שלנו הולך ויורד. מנגנון ההסתגלות של המוח שלנו בנוי כך שכשאנחנו שומעים בפעם הראשונה תיאור זוועה, אנחנו מתפלצים. בפעם השנייה, אנחנו מתפלצים. בפעם השלישית, הרביעית וה־100 – זה כבר עובר לידנו. זאת אומרת, אנחנו יודעים וברור לנו שנעשה פה מעשה בלתי מוסרי ומעורר פלצות, אבל משהו בנו מתרגל. כי ככה זה בחיים. או שזה עובר או שמתרגלים. על המתקפה שחטפתי אני לא רוצה בכלל להכביר מילים, זה די משעמם. רק אספר שאחת מהן הביעה תמיהה פומבית על כך שאני מתפרנסת ממילים, שהרי אני פשוט מטומטמת, אם אני לא מבינה מדוע כה חשוב לתאר בדיוק ובפרוטרוט מה נעשה לנרצח. לא עזרו הניסיונות שלי להסביר שבתיאורים הגרפיים האלה אין ערך של ממש. כשמדובר באנשים נורמטיביים, הזעזוע נגזר מהעובדה שאדם נרצח.
לא חשוב מה אני עושה בשביל להרחיק יתושים, הם הולכים ונהיים יותר ויותר נודניקים וזריזים. מעופפים קטנים ומרושעים, ולא אכפת לי אם אלה מעופפות קטנות ומרושעות. שונא יתושים ויתושות. הניסיון האחרון שעשיתי כדי להיפטר מהנודניקים האלה הוא Autan Junior, ג’ל דוחה יתושים לילדים מגיל שנתיים. לפי מה שאני רואה, מבטיחים לנו שאין בו חומרים שעלולים לגרום לאלרגיה. חוץ מזה מבטיחים שהוא לא דביק (נכון), נספג במהירות (נכון) ולא משאיר ריח לוואי (גם נכון). עכשיו, הג’ל מכוון לילדים שיוצאים מהבית, כאילו אין יתושים בבתים, ולכן הוא מספיק לארבע שעות. ואני שואל: רק אצלנו יש יתושים בבית? מה זה ארבע שעות? אני אמור לכוון לעצמי שעון מעורר ולהתמרח שוב?
נדיר למצוא ילד ירושלמי שבילדותו לא שזורה חוויה הקשורה לתיאטרון הקרון, שהחל את פעילותו לפני כמעט ארבעה עשורים בקרון רכבת בגן הפעמון והפך למוסד ירושלמי. עכשיו התיאטרון, שכל כולו קסם, מתארח במוזיאון חיפה עם ההצגה “ים קטן”: שתי ילדות משחקות במים. בים הקטן שלהן, פרי דמיונן, מתחוללות הרפתקאות שבהן הכל יכול לקרות. הילדים מוזמנים אחרי ההצגה לסדנה בתערוכה הפעילה “אבן, נייר ומספריים: אמנות ומשחק” שבמרכז האמנויות.