גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: בדרך להלסינקי

עליתי למטוס, עצמתי את עיני ואז קרה שוב הנס. המטוס הפעיל תא המנועים, שעט בשיא המהירות, הניף את האף ועלה למרומים. תוך שניות היינו בגובה העננים ואיזה מחזה נפלא זה היה. מפגן. היו שם עננים בשלל תרכובות ומצבים, עמודים אדירים בבערה פנימית של לובן ואפרוריות, קשתות, מבנים בתלת מימד של מה שבדרך כלל נראה לנו מלמטה, יש או אין ענן, מין דו מימד שיכול להוריד גשם, לעשות צל או סתם להסתיר את השמש ימים שלמים, אם אתם באזור זה של העולם. איש מלבדי לא הביט בחלון. בדקתי. חלקם הגדול בכלל הוריד את התריס, חלק שקעו במחשב, בעיתון, הרוב רק את העיניים עצמו, ואני אמרתי לעצמי, בטח ככה גם תראה הטיסה לחלל עוד כמה עשורים. בהתחלה ישלמו שני מילון יורו לטיסה, ולכולם כמובן יהיה רק מושב חלון, הרי מה העניין אם לא לראות את הכדור, אחר כך ישלמו מאתיים אלף ויגיעו למאדים ורק אחרי חצי שעה יגידו טוב, אני חייב להשתין, ואחרי זה, זהו זה, יגידו אני חייב מעבר, חס ושלום לא להפריע למישהו לקום, או להיות מוגבל, ומרגע שיעלו יחכו שהדרך הזאת כבר תעבור, שביל החלב, אולי גלקסיה אחת ממאה המיליארד שאנחנו מכירים, ורק שלא יהיו טרובלנס בחור שחור. אחרי חצי שעה כבר היה משעמם, אני חייב להודות, לא כמו מעל הקרפטים או האלפים. קצת אחרי המישורים הגדולים של אוקראינה הגיעו המישורים הגדולים של בלרוס, וחוץ מזה שחלקות החקלאות שלהם היו כל אחת בערך כמו כל עמק יזרעל ולא מחולקות יפה יפה כמו בנהלל, לא היה הרבה מה לחוות מעבר כמובן לגובה. המטוס, על פי הנתונים יכול היה להגיע ל-12 קילומטר, אבל הוא לא טס בגובה הזה, וכל זה לא היה חשוב, כי החצי השני של הטיסה עברה כולה כשמתחתינו עננים. וכאן אני כבר לא מתכוון עננים במבנים, והעוצמה שאין לתאר, בתפארת הוד והדר השמורים רק ליצורים המשונים האלה, אלא ענן אחד גדול מכוער ורציף, של שש שכבות לפחות, ואם הייתי צריך להמר, הוא גם הוריד גשם, אולי לא כל הזמן, אבל לפרקים כן. נחתנו. 14 מעלות אחרי 41 בקייב. גשם. זה המצב. שדה התעופה היה הכי חמוד שראיתי בחיים שלי והנחתי שהוא לא יכול התחרות בדירוג השדות כי זה לא חכמה להשוות אותו לשדות גדולים. הוא היה זעיר ועם זאת באמת מלא כל טוב ואני ידעתי שאני לוקח מכאן את המעבורת ולעולם לא אחזור. שלט הורה על המחיר למרכז העיר, 7-10 יורו. עמדתי בתור ונהג נחמד מאין כמותו לקח את המזוודה והניח בבגאז' ופתאום כל השלטים היו באותיות לטינית והרבה גם באנגלית, הוא בעצמו דיבר אנגלית והתשלום היה ביורו. מדהים עד כמה ההפרש גדול בין שתי מדינות שנלקחו בשבי סה"כ באותו זמן ושוחררו גם כן באותה תנועת ענק טקטונית כאמור, לפני שגורבצ'וב העניק את השרביט לילצין. כאן כמעט ואי אפשר להרגיש כי אמא רוסיה שלטה במשך לא מעט עשורים, ושם עוד מדברים רוסית לעזאזל, ופה התחושה היא שאתה בסקנדינביה יותר מאשר במדינת לווין סובייטית. אחרי שיטוט קל בעיר העתיקה, האטרקציה המרכזית ללא ספק של העיר העתיקה הזאת, הבנתי שדי לי, ואחרי שאכלתי ארוחה מופלאה ממש באיזה מרתף, ממש בלב האטרקציה, של טרואט עשוי כהלכה, עם הגלדים, הצבע הוורוד, הטעם העדין והמופלא, עם תפוחי אדמה, אפונים, תירס וסלט של איזה שורש שלא ממש הצלחתי לזהות, אבל גם הוא היה טעים, הלכתי לבר, ודווקא לזה שראיתי בדיוק כשיצאתי מהמלון שלי, שהיה מחוץ לגבולות ושכן בעיר של בני אדם. זו הייתה מאורה מופלאה עם תקרה של קורות עץ שסביר להניח שהיו שם לפחות 500 שנה (זה כמובן מחוץ לעיר העתיקה, שם זה בטח 1500). איזה דבר מופלא זה עץ. תארו לעצמכם אם היינו יכולים לכרות לאדם את הראש ולהשתמש במה שנשאר אחרי זה כמה מאות או אלפי שנים. איזה עולם נפלא זה היה. ועוד קסם היה כפות הידיים שלהם. הם נראו כולם כמי שזכו בתחרות צ'ייקוסבקי לכינור במוסקבה לפני רבע שעה, וסבא שלהם היה כורה פחם. מן שילוב של אורך, גרמיות ועצמות גדולות היו בהן, משהו שלא ראיתי קודם, בטח לא על בסיס כזה קבוע, גם לנקבות וגם לזכרים, וגם בחור צעיר היה שם, בן 26 בדיוק ביום הזה, יום האתמול. כמה זמן אתה כאן, הוא שאל. שעה עניתי, אולי שתיים. וכבר הגעת לכאן, הוא שאל ואמר, גם מאחורי תחנת הרכבת יש כמה מקומות ראויים, פעם זה היה מקום קשה, אבל עכשיו הוא כבר לא אלים. המקום שרץ אמנים צעירים, אנשי גרפיטי, וכולם אמנם היו צעירים, אבל בטח יצמחו להיות יופי של אנשים. גם כאן עלתה הבירה 2 יורו. זה לא גרם לי לשתות יותר. זה רק גרם לי להיות מתוסכל מהמחיר בארץ שנראה לי שוב כל כך תלוש מהמציאות. פה זה עולה כמו בקבוק מים. כמו מנה של וויסקי. מאיפה הם הביאו את המחיר הזה לכול הרוחות. תפסיקו לשדוד אותנו. זה לא עושה אותנו אלימים. זה נותן לנו אוויר לחיות. אחרי עוד כמה בירות עליתי לחדר. העיר העתיקה הייתה פרושה לפני באור זרחני וכחול ופתאום היה נראה לי כה טבעי שהשעה כבר אחרי אחת עשרה ולא יהיה חושך, ולא תהיה זריחה והכל התבלבל. נשארתי ער עוד מחצית השעה, עד כמעט לפני 12 ונרדמתי ובשלוש התעוררתי ושמחתי שהשמיים נקיים מעננים (מחר יהיו שש מעלות בערב, באמצע פאקין יוני, בוזנח, זה בסדר, אתה מוזמן אם אתה רוצה, כיף פה ויש לי מקום בחדר) ואחר כך התעוררתי והייתי בטוח שכבר שבע, או שש, אבל הצצתי בשעון והיה ארבע, והשמיים היו כבר כאילו אחרי שהשמש עשתה מהלך. אלוהים. עשרה ימים כאלה הולכים להיות עכשיו. עשרה ימים בלי שקיעה ובלי זריחה. למזלי מהצד הנכון של השנה. לא זה שיש בו חושך. זה שיש בו אור.

הזיותיו של מטייל בודד - חלק 6

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: המפגש עם פינלנד מגלה שלמרות העבר הסובייטי המשותף המרחק בינה לבין אוקראינה נמדד בשנות אור

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: בדרך להלסינקי