גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: טאלין. על בלימה

בבוקר אין זכר לאור שהיה בלילה. אור עם עננים. אור של גשם קל. של סופות רעמים. של שמיים נטולי ענן. כל כך הרבה סוגים של אור יש. אור של חצות. בלי שקיעה. בלי זריחה. אור אור והשעה שלו. אני מגיע אל חדר האוכל, משלם בכרטיס וקצת מתגעגע לחדר האוכל הסובייטי משהו שהיה שם, על ארבעת שולחנותיו, על הגבירה בסינר וקרסוליה העבותות, על הצלחת האחת עם הנקניק, האחת עם הגבינה, האחת עם הירקות, ואם נגמר נגמר, ואיש אינו מבקש דבר, יודעים כולם מה נכון, מה מותר, ומה צריך. וכאן, שוב אותו לול תרנגולות של החופש הגדול, והשפע ממשיך לתעתע בבריות הקטנות, כאן דוכן הלחם, כאן גושי החמאה האינסופיים, סוגי החביתות, הנקניקים, כאילו שארבע קיבות לו לאדם, ממש כמו לפרה, ויש להאביסו, כי אחר כך עושים מזה סטייקים. אני צועד אבל לא אל העיר העתיקה, אלא מגנט ברור וחד לוקח אותי אל הנמל. אני גדלתי בנמל. בן למשפחה של סוכני אוניות, לא הייתה לי שום ברירה ומיום היוולדי ממש, אני זוכר את עצמי יורד עם אבא שלי, ואנחנו בין המכולות, עולים ויורדים מהאוניות, חלקן אוניות ענק, חלקן לא, העגורנים, ריח הים המלא שמן, צפירות נתבים. אני אוהב את הנמל. הוא הבית שלי. והנמל הזה, כמו שדה התעופה, גם הוא פתוח, ורחב, וצנום במידותיו וידידותי, ומעבורת אדירה אחת בולעת בקרבה רצועות רצועות של אדם ורכב, ואני תוהה אם זו היא שתיקח אותי עוד יומיים 80 קילומטר צפונה מכאן, להלסינקי, אבל היא גדולה מידי, לא יכול להיות שאת המפלצת הזו בנו בשביל לעבור את פיסת הים הקטנה והשקטה הזו, כדי לחצות הלוך ושוב את המפרץ הפיני, ואולי היא נוסעת לפטרבורג, אולי לשטוקהולם, אולי עושה את כל הסיבוב הנפלא הזה וחוסכת להרבה אנשים סידורי נסיעות. ודבר אחד נוסף אני קולט, ולא צריך להיות חד חושים בשביל זה. הדבר קורה מכל עבר ובכמויות גדולות מאוד. כולם כאן קונים אלכוהול. ואני לא מתכוון בקבוק כמו בדיוטי פרי או בירה לפני השינה או איזה וויסקי בתור מתנה לאהובה על המזח, אלא ממלאים בגאז', קרונות נגררים מאחורי רכב, כמו סיטונאים למסעדה עובדת, אחד אחרי השני, אין כמעט איש שאינו עוצר ומתמלא, כמו לפני יציאה לקרב בטרויה, עם קצת בשר יבש, קצת דגים, קצת פירות יבשים, כמו שאהב מאיר הר ציון להצטייד. מה שלא משאיר שום ברירה אחרת אלא להבין שמעבר לים, גם אם הים הוא קטן, המחירים זה כבר סיפור אחר. לגמרי. והאמת שזה די ברור. פה למרות הכול אנחנו פוסט סובייטים, ושם סקנדינביה. על מחירי הסיגריות הגבוהים בעולם. מחירי הדלק הגבוהים בעולם. וגם המקומיים לא מטומטמים, ופשוט באים בטח לכאן. ממלאים וחוזרים. מי יודע איזה שוק שחור של בירה קמפרי וודקה יש שם, מעבר לים הכמעט צפוני. גם שתי ספינות עץ כמו של פעם יש כאן, עם תרנים, ורשת חבלים מקדימה כדי שאיש לא ייפול, ואני חושב על הגוסט סטונר מפליגה אל איי יפן להביא קצת פרוות דובי ים, ווולף לארסן רודה בציידים ובכל השאר, ושלט אחד לידן, בעצם סוג של תערוכה קבועה, מספר את ההיסטוריה של אסטוניה, ואת סיפורה של המעבורת להלסינקי, שבמשך שנים כה רבות הייתה הערוץ היחידי הפתוח לעולם, והייתה משמשת בעיקר תיירים (באמת כל הכבוד שבאתם לתרום גם אתם לאמא רוסיה, לסטאלין, לחרושצ'וב, למהפכה הגדולה) ונשלטה כליל על ידי הקגב. שבת. שקט גדול עולה ממרכז העיר, זו החיה, לא זו המשמשת אנדרטה לעיר ימי ביניימית באמת מטופחת שמורה ומהודרת, שהיום כל תכליתה הוא למשוך תיירים כמו היו זבובים במלכודת דבש. אני מטייל בין הבניינים הנהדרים, הארכיטקטורה שנמצאת בכל פרט ופרט ולא משאירה פיסה אחת אל המקרה, וחנויות הספרים מכל עבר, ורק חנויות האלכוהול והסיגריות עולות עליהן במספר, ואני מוכן להישבע שאם היו עושים סקר שביעות רצון, טאלין הייתה או הגיעה ישר אחרי רייקיאוויק אשר לאיסלנד. אין דרך לראות את זה אחרת. לאנשים פה טוב. הם יודעים שמשהו דואג להם. חפץ בייקרם. לוקח אחריות. קם בבוקר וחושב כיצד להיטיב עם העם. צינה מושלמת של חורף ישראלי וקיץ צפוני ושמש חלקה וגנים ירוקים. איזה חיים יפים. וויקינגים נטולי אוניות מכול עבר מטיילים בגפיהם הארוכות, בצוואריהם העבותים, בעיניהם הכמעט השקופות, ואני תוהה למה מנצלים את מה שפעם היה כה חשוב, והיום הם עומדים יפה בתור ומבקשים קפה לטה. כהמלצתו של האיש שחגג 26 שנים של ימים ארוכים מאוד אני מוצא את הדרך אל מעבר לתחנה המרכזית, שגם היא בונבוניירה כמו כל הדברים כאן, ומטייל בגפי במה שפעם היה אזור מסוכן והיום רק כמה בתי עץ נטושים, כמה ברים סגורים, אולי כי שבת בצהריים, ורק אחד מהם פתוח, אבל דיסקו רוסי בקולי קולות אף פעם לא היה הסטייל שלי. אחרי סיבוב קל אני עושה את הדרך חזרה, עוצר במרתף יפיפה וריק כמעט מאדם ומאישה, ושוב קורות העץ הנפלאות האלה, הנמצאות כמעט ורק במרתפים, ואי אפשר להפסיק לתהות כמה שנים הם כבר מתפקדים, וכמה שנים אחרינו עוד ימשיכו. אצל טולקין העצים החיים דווקא היו החשובים, כאן המתים מדברים אלי, חושפים את עברם ואותי דווקא העתיד הוא המעניין. חזרה אל הבר שלי. הטבע אינו בוגד, והיום רק נשים יש כאן מאחורי ובתוך הבר, וכולן למעט אחת צוחקות בקול גדול, ועיניהן פורחות במלאכה זו, ורק לפעמים נכנס או נכנסת איזה משהו מבחוץ, מבקש דבר מה לשתות, כי מלצרים אין פה, בדיוק כמו בפטרבורג, וכולם צריכים לבקש יפה בבר את מה שהם רוצים, ולקחת לבד למקום, אבל הרוב פשוט יושבים בחוץ, אולי מנצלים את הימים האלו המגיעים רק פעם ב-12 חודשים, ואולי גם כאן האיוולת של חוק העישון מוציאה את המעשנים וחבריהם החוצה אל הקור והבדידות, ומי באמת המציא את החוק הזה, איזה גאון, הרי גם ככה כל מי שמגיע אל הבר מעשן, ומי שאינו, נאמר כמוני למשל, רק מחכה לאווירה אפופת העשן והמשקה, ומה אכפת להם שישימו שלט, מעשנים, ומי לאדוני אלי, ומי שלא לא. הרי ברור שאלה יהיו הברים היחידים שיעבדו. גם בשביל זה, כמו בשביל מחירי הבירה בהלסינקי, לא צריך להביא 750 בפסיכומטרי. בסוף הולכת הרוח חיה של המקום. רק הלכתי להטיל את מימי, ואת אחוריה אני רק מצליח בזווית עיני לקלוט, את התיק הקטן ששמה על ג'אקט הג'ינס, את שיער הקש הבלונדיני שלה, את העיניים הכמעט חבויות תחת גומות החן, ואחריה מדבר היא משאירה. חרס.

הזיותיו של מטייל בודד - חלק 7

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: טאלין, 50 גוונים של אור, נמל שמזכיר את הבית ועיר ימי-ביניימית שהשתקפותה המודרנית רצופה חנויות אלכוהול

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: טאלין. על בלימה