גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: אוכל, שתייה, גבר, ועוד גבר

אחרי ארוחת הבוקר הדשנה, ואחרי עוד שינה קלה, החלטתי שעלי להצטייד. אבל אין המשימה פשוטה כלל, ובניגוד לקייב, שם הייתה חנות מכולת כל חנות שנייה, וביניהן שכן קיוסק שהיה בו כל מה שהיה במכולת, רק עם אשנב קטן וכמה מקררים שנפתחו רק בהוראת המוכר, כאן היה הסיפור אחר לגמרי ואחרי יומיים בעיר הזאת החלטתי שאני לא מוותר. לא שהיו לי הרבה דברים שרציתי אבל משהו אמר לי שטוב תמיד שיהיה איזה משהו לשים בפה בלילה אם אתה חוזר שיכור. יצאתי. הלכתי לא לעיר העתיקה, כי אחרי שהלכתי אותה כבר לא מעט פעמים ידעתי שלא היא הכתובת, ולמרות שהיה יום ראשון ושוב מרכז העיר החדשה הייתה במצב חצי עובד, הלכתי לי לטייל, עירני מאין כמוני, מוכן בכל רגע לעבור את הכביש, לחלוף צמתים, בקיצור, מה שצריך. אך בנכונותי לא הייתה בשורה והעיר הזאת שמה לפני עוד ועד חנויות אלכוהול וטבק (אגב אלכוהול הם כותבים בדיוק כמו שאנחנו מבטאים בעברית) ובחנויות האלה, חנויות ענק של מה שלא תרצו יש בפנים, לא תמצאו אפילו סוכריה אחת או מקלות מלוחים. מה אכפת להם חשבתי לעצמי. מה, ייקחו להם את הרישיון אם ישימו מקרר בכניסה עם איזה גלידה, או קצת ביף ג'רקי, שיהיה משהו קטן ליד הבירה, אבל אלה היו יותר גרמנים מהגרמנים ואצלם אם הוכרז אלכוהול וסיגריות, מקסימום סיגר תקבל. לא וויתרתי. הלכתי למחוזות חדשים, וגם שם, בתי מרקחת, עוד ועוד אותם בתי ממכר מוכרים (אני מת על זה שישראל דחפה את עצמה למדינות הסובלות עכשיו גם מבעיית שתייה. אני לא זוכר איזה מקום היא שמה את עצמה, אבל מספיק להסתובב פה, או בכל מדינה אירופית, או באמריקות, או בקוריאה, כדי שלהבין שחטא ההיבריס לא מרשה לנו גם שמישהו אחר יהיה שיכור יותר) עד שלבסוף ויתרתי וחזרתי בדרכים לא דרכים אל המרכז של המרכז שלא רחוק ממנו הייתי גר, ליד מלון 'וירו', הגבוה מכל הבניינים, ממש ליד איזו תחנת אוטובוס מקומית, ודווקא שם זיהיתי פתאום את אשר בו חשקה נפשי. אלא שכבר הייתי רעב משלל השיטוטים וליד הייתה חנות שווארמה. נכנסתי. זה לא היה טעים, והלאפה דמתה יותר לאוכל רחוב מקסיקני ואני בכלל אוהב בפיתה, ואז יצאתי והקיוסק, האחד והיחיד, כמובן היה סגור. צחקתי. מה יכולתי לעשות, מביט כלא מאמין במנטוס, במקלות מלוחים, בבאונטי (שמאז שהבנתי ששאול אברון היה מת על זה איכשהו גרם לי לאכול יותר. זה פשוט הצחיק אותי כול פעם מחדש), דברים שבחיים לא חשבתי שארצה בכלל, מה לי ולהם, אבל ההיעדר כוחו רב, לא רק בנשים, בסמים, אלא מסתבר שהם עשו עבודה לא רעה כאן בעיר בהכרת הנפש האנושית, וגרמו לך לחפוץ בדברים שכלל לא האמנת שתרצה. שנייה אחר כך פתאום הופיעה המוכרת אבל אני לא התרגשתי, מוכן כבר לכל תסריט, ולקחתי הרבה יותר ממה שרציתי, למרות שיש לי כאן עוד יום בלבד בעיר, ובדרך הביתה, הקצרה, המוכרת כל כך, מובן שראית עוד קיוסק אחד, פתוח לרווחה כאילו כלל לא סגרו אותו לכמה דקות, והוא היה על יד הקפה שלי, מין עגלת קפה כזאת, אבל עם קפה הגיוני בעליל. גשם ירד, עוד בדרכי חזרה, ולא היו אלה טיפות קטנות בהן אתה מתהלך לך בגשם אומר לא נורא, כשם שהיית עושה בלונדון או דווקא בסקוטלנד. אלה היו טיפות גדולות, אפילו לא מלאות באבק ולא כאלה ששטפו כלום, סתם גשם מעצבן של אמצע יוני, ומשנכנסתי כבר לחדר, התחיל לרדת מבול, ואני חשבתי, הייתי עושה אמבטיה, מוציא את כול ההתניות של המדינה ממנה באתי מיום היוולדי, ואני לא אוהב את המלכה ולא חושב על הבשורה ולא שר 12 הל מרי אחרי שאני מאונן, אבל אחרי כל גשם כשבא לי לעשות אמבטיה, או ג'קוזי, אני חרד למצבו של האגם. אחר כך ראיתי טלוויזיה, באנגלית! מה עוד נבקש. טופ גיר, כמחווה לשני ידידי הרדניקים מהוד השרון-רישפון, שהיו שם, באמת אולי שני החקלאים האחרונים, והאהבה שלהם, והשיחות, ההוויה כולה, סבה סביב מיסבים, קג"מ וכוחות סוס, ואני הרגשתי ולו לכמה דקות קצרות, חלק מההוויה הגברית הזאת. מקרה, גורל, אין לדעת מה הביא את העורך מכל המקומות בעולם לטאלין דווקא ביום בו אני הייתי שם, אבל הוא נחת במלון שלי, צלצל להגיד שלום ואחרי שלוש דקות נוספות דפק בדלת. הוא הגיע מפטרבורג באוטובוס, נסיעה שלקחה שש שעות בהן לא הייתה עצירה אחת והוא אכל אפונה וגזר מקופסת שימורים ועשה את המכסה לכף, כמו שנזכר בימיו במ"פ בשריון. זה היה מוזר לראות אותו פה, ובכלל רציתי לתהות על דמות המוכר במקום זר אבל לא היה לי זמן להתפנות כעת לעצמי ולקחתי אותו קודם כל לאכול במסעדה היחידה שאהבתי כאן, במאורה ההיא לא רחוק מהמרכז, אבל שהייתה מלאה מקומיים בלבד, והוא הזמין (בהמלצתי הנחרצת) את הטרואט, למרות שהיה צמחוני ואכל יפה מאוד, וסיים, ואמר, 12 שנה לא אכלתי דג, וזה טעים. אני הזמנתי את שלא הצלחתי לאכול בקייב, צ'יקן קייב לא מוצלח במיוחד, למרות שהוא היה קריספי, ולא חסכו בחמאה, וגם התיבול היה בסדר, עד שהחלטתי שהיה זה העוף שלא היה טעים. שתי בירות פיארו את השולחן, ואחרי שיחה על משחקי הכס, עוד סדרה שלא ראיתי (לא ראיתי גם שנייה מהסופרנוס, למרות שהבנתי שיומי קרב) בשבילי העיר הימי ביניימית הזאת, שהתאימה יפה כל כך לליווי הקולי, הגענו אל הבר שלי. העורך לא הביע שום התנגדות. לכלום. הוא היה אורח טוב, ותכנן כבר למחרת היום לעזוב את העיר. שתינו עוד בירה ועוד אחת, ומשם כבר קשה היה להפסיק, ולמרות שהברמנית החביבה עלי כל כך הגיעה רק אחרי חמש או שש בירות, מרגע שנכנסה כולם התחילו לצחוק, והיא עוד בכלל הייתה עסוקה בשליחת מסרים בטלפון. אמרתי לך. תראה. זה לא יאומן. אם אני אתקע בטאלין זה בגלל האישה הזאת, והיא בכלל לא כזאת יפה. אבל תסתכל על ההשפעה שלה. היא מאגית. היא רק צריכה לדרוך והכל משתנה, וברגע שהיא יצאה לרגע, אולי לעשן סיגריה, שוב חזר השקט ואיש איש ועולמו הפנימי חזרו להסתודד. המשכנו לשתות. מה היה לנו לעשות. העיר לא עניינה אותו יותר ממה שכבר קיבל ובטח אותי לא היה שום טעם לקחת מכאן. היה פה בר, ובירות כמה שרק תרצה. בלילה חשבתי איך זה לשבת בשלוש באור מלא, ולדעת ששיא החושך כבר היה לפני שלוש שעות ועוד הרבה אור יגיע אליך. ואז נרדמתי.

הזיותיו של מטייל בודד - חלק 8

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: שווארמה מהגיהנום, טיפות גשם בגודל כדורגל, וחבר שמפתיע ומגיע ואוכל דג טראוט אחרי 12 שנה של צמחונות

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: אוכל, שתייה, גבר, ועוד גבר