גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: אמנות או נמות. מצמא.

ירופייב הלך ימינה, הלך שמאלה, גם ישר הוא הלך במטרה אחת כל חייו, ולא הגיע לקרמלין, ואני לא חשוב אל אן הלכתי, אם למעלה או למטה, או לפעמים לצדדים, תמיד הגעתי אל הכנסייה, כנסיית סופיה הקדושה. מי בכלל יכול לספור כמה פעמים עמדתי בשעריה ובכל זאת לא נכנסתי, לא מפאת אי כבוד לאל חס ושלום, או לאדריכל (שהפעם, בניגוד לקרמלין או לכנסיית הדם הקדשו בפטרבורג, אני מקווה שהוא אוקראיני), אלא סתם, ממש סתם לא נכנסתי, כשם שאדם לא עדיין לא נכנס באם ילדיו. הפעם כן. ישר מולי ניצב קיר זהב נחושת וכסף ויכולתי להישבע שלוחות הברית הם לא באתיופיה אלא הם כאן. כ"כ הרבה הדר וכבוד, למי עוד יעשו ככה עם לא ללוחות?! ומיד ניסיתי להבין על מה אני דורך, ממה הרצפה עשויה, כי מגע כזה עדיין לא חוויתי בחיי, מן לפיתה נעימה, אחיזה קוסמית של רגליך, לקח לי אומנם עוד לא מעט צעדים, עד שלבסוף התכופפתי ומששתי את האדמה. ברזל! אריחי ברזל משוטטים היו שם, קרים רק במידה כדי להקל את החום וכה נעימים למגע. אני משוכנע שבמרתף היה חוג לאלכימאות. אבל גם לקומה השנייה עליתי ושוב נזכרתי כמה זה מצחיק שכל הקשקוש הזה הוא בשביל לצייר שוב את האיש שהגיע מנצרת, מבית לחם, על כול מיני קירות, בכול מיני תנוחות עם האמא הבעייתית וכל מיני אנשים חשובים עם זקנים. בחיי, לאיש הייתה מחלקת יחסי צבור יותר טובה מלג'ורדן. לג'ורדן בנו היכלים זעירים בתוך קניון ומקסימום איזה שלט פה ושם שירד ברגע שמשהו יעשה יותר כסף, והכנסייה הזו לדוגמא, נבנתה כבר במאה ה22 ולאף אחד, אפילו לא לגרמנים, לא לרוסים, הייתה כוונה להרוס. גם הם אחרי שכבשו בטח באו בשעריה (מעניין לראות את טרוצקי זב החוטם מצטלב כאן) ולא מאמינים כמה קדושה יש במקום אחד. על חוסר ניצול המקום אין בכלל על מה לדבר ובמקום שתי קומות וכיפה היו בונים כאן החרדים שכונה לתפארת, בתוך או מחוץ למדינת ישראל. אחרי שנמלטתי סוף סוף מציפורניו של האל ראיתי סוף סוף את מר קליצ'קו על תחנת אוטובוס ולא היה כמחזה הזה, אל שאפילו הפעם הוא הצליח להערים עלי ולא ידעתי מה הוא מפרסם. אולי היה זה הפתרון לבחינת הבגרות במתמטיקה, אולי לדוקטורט, כי קוקה קולה או אדידס, או אפיל ואיזה לאדה, זה בטח לא היה. אחר כך הבנתי שוורייניקס כבר היום לא יהיה, כי לזכר יש מיני לקוחות וי אי פי ומישהו צריך למלא הם את המקרר ביין טוב, והמשכתי אל עבר המוזיאון. גם מטייל בודד על הזיותיו לפעמים זקוק למעט תרבות, ומעט תרבות אכן קיבל. אישה עם אולי עשרים ושש סנטימטר של עקבים נכנסה בידיים שלובות עם גבר. בכלל הם אוהבים להחזיק ידיים האוהבים האוקראינים, כמו פעם, כשבגרוש עוד היה חור והיית משאיר אסימון למשהי שתגדל ותתקשר. זה היה יפה, אבל רגשי הרהור היכו בי וחשבתי על המהפכה הפמיניסטית ירחם השם ותהיתי איך זה להיות כלוא בפיגום עצמי במשך כל היום, ועם זאת גם לראות עוד פעם, על קומה שלמה שוב את הבן הקדוש, הפעם לא בפרסקאות אלא עם מסגרת של ממש. זה נחמד. זה כמו ההוכחות לקיום האל שהפסיקו רק אחרי ניטשה, אחרי דארווין, ועד אז היו 30 אחוז מכול פילוסופיה של מי שלא יהיה, ואותו דבר כאן, אולי חמישים אחוז היו ציוריו של הבן ורק את הרוח משום מה לא ציירו, ומזל שהייתה את הקומה השנייה כדי להראות שגם אנשים חיו באוקראינה זו, ולא רק חלומות על הארץ ממנה דווקא אני באתי. ובתוך כל זה, רק תמונה אחת שוותה את ליבי. של פטרו לבחנקו מ-1890 וסוף סוף רואים בה את החורף, ואני חשבתי שיהיה זה הרבה יותר ראוי, נכון, משקף, לבוא לפה אולי לא בינואר או במרץ, אבל באפריל, בספטמבר, באוקטובר, כי מה שאני רואה זה קומופלאז', הזיה, חלקיק, ומה שהם חיים זה הרבה יותר קר, קשה, אפור. חזרה לבירה שלי על מדרגות המטרו. אישה עם ציצי מאוד קטן ופרצוף מאוד יפה לא מסתכלת עלי אבל חשה בנוכחותי. איש אחד פאנקיסט (כבר מזמן אני חושב שזו לא באמת תרבות נגד והם משקיעים בעצמם, בבגדים, בתספורת, בקעקועים יותר ממה שכנר צריך להתאמן. מה אם איזה בגד בלוי ושיר עם מיתר אחד?) נותן סיגריה לאיש נטול בית, וברקע פלייבק מזעזע של סקסופוניסט דווקא בכלל לא רע. כמה חברי כנופייה מקועקעים גם הם אבל כבר שמנים וייתכן שבפנסיה, ואני קונה כמה סיכות דווקא מאמא רוסיה למי שטפלה לי בבית (זה היה הניסיון הראשון שלי להיעזר בפלאי אייר בי אנד בי, שנסתיימו במפתח מתחת לשטיח אחר שעה בערך. הם טענו שזו הדירה הכי מטונפת שראו בחיים שלהם וזה אחרי ששבוע שלם ניקיתי, ובסוף מה ששבר אותם היה הראש של הטוש במקלחת, למרות שיש לי את הזרם הכי חזק ביפו. בי נשבעתי ויבורך לואיס). הסיכות בידי, השמש כבר אחרי שיא השמיים ושיר בלב. מה עוד יכול אדם לבקש מהבורא הטוב. נזיר יווני אורטודוכסי יפייפה החנה לנד רובר שחורה שקיבל במתנה מפטרונו כנראה. כמה מוכרות עוד עשו כבו לימים של פעם ובדוכן מקרטון מכרו עלים ירוקים ירוקים שלו רק היה לי קרש וסכין הייתי לוקח את כל הדוכן. ובסוף, לא רחוק מביתי שוב אותה שורת רכבים ונהגים בתוכם, מבוגאטי ובמוו, מרצדס ולנד רובר, כולם שחורות, אפילו רכב אחד כסוף אין. פוליטוקרטים, הגדירה זאת מישהי לא מזמן, וכאן הייתה דוגמא. כאן מותר לדבר על השחיתות, אבל סביר להניח שחצי מחברי המועדון השחור הזה היו פוליטיקאים כפי שסיפר לי ה'זכר', החצי השני היה החצי השני של הפוליטיקאים, האנשים עם המזוודות של הכסף, ואני רק חשבתי שעד עכשיו לא ראיתי זונה אחת, או משהיא שניסתה לגבות ממני כסף בעבור שירות הכולל שינוי בלחץ הדם, וחשבתי שאם אני, אחרי כול השיטוט הזה עליו עדיין לא קיבלתי קנס, לא נתקלתי בזה, אז מי שכן כנראה את זה הוא חיפש.

הזיותיו של מטייל בודד - חלק 4

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: אוקראינה, חורף ומיקומן האמיתי של לוחות הברית. בשלוש וחצי מילים: אמנות או נמות (מצמא)

גיל ססובר יצא למסע שתייה ואנשים בין קייב להלסינקי. והפעם: אמנות או נמות. מצמא.