כמה וכמה מגדולי המצביאים והמנהיגים המפורסמים בהיסטוריה היו שתיינים לא מבוטלים. למרות זאת, ואולי דווקא בזכות זאת, הם שינו את העולם...
וינסטון צ'רצ'יל חי 91 שנים, כברת דרך בלתי מבוטלת בהתחשב באורח חייו ה"פרוע". צ'רצ'יל היה שתיין כבד ורציני. עושה רושם כאילו ניצח את מלחמת העולם השנייה כשהוא שרוי בתוך ענן תמידי של אדי אלכוהול. צ'רצ'יל היה יכול להתחיל את הבוקר שלו עם ארוחת בוקר המלווה ביין לבן ומיד לאחריה ללגום מכוס הג'וני ווקר השחור והמים שלו. הוא היה מאד קשור ל"ג'וני" שלו שהביא לו שלווה ורגיעה גדולה.
המשקה היה מקור ההשראה לכמה מהברקותיו הגדולות של צ'רצ'יל. כשהאשימה אותו אחת מנשות המפלגה על היותו שתיין ענה: "אני אומנם שיכור, ואת גברת הינך מכוערת, אבל אני אהיה פיקח מחר". לאשה אחרת שאמרה לו: "וינסטון, אם הייתי אשתך, הייתי שמה רעל בקפה שלך", ענה: "ננסי, אם הייתי בעלך, הייתי שותה את זה". למרות שהיה שתיין כבד בצורה נראית לעין, רופא שטיפל בו לאחר תאונה ציין כי הוא צריך לפחות שליש בקבוק של אלכוהול ביום כדי לתפקד והורה לתת לו את המשקאות בזמן הארוחה.
מכיוון שצ'רצ'יל לא "החלים", כל הארוחות שלו היו מלוות בשפע של סוגי אלכוהול, שמפניה, יינות ופורטים ובסוף היה נוהג לשתות קוניאק. היו כאלה שהעריכו שהוא שתה כשני בקבוקי ברנדי ליום. עם זאת חי צרציל את כל חייו כשהוא מאושר ובריא באופן כללי עד לגיל תשעים ואחת. לעורך הטיימס הוא אמר פעם בנוגע לגילו: "אדוני העורך, אני אעזוב השהפאבים ייסגרו". אמרתו המפורסמת של וינסטון צ'רצ'יל היתה: "לקחתי מן האלכוהול הרבה יותר ממה שהאלכוהול לקח ממני".
השתיין הנלהב לא הסתיר את חיבתו לאלכוהול ולא התבייש בה. בסוף הקדנציה שלו, היה לעתים כל-כך מטושטש, שהיה נרדם במהלך ישיבות הפרלמנט והדוברים היו עוברים לדבר בשקט לכבודו. צ'רצ'יל מת בינואר 1965 לאחר שבץ מוחי והיה לאחד הבודדים שעבורם ציוותה המלכה על עריכת לוויה ממלכתית. צ'רצ'יל כנראה שתה כי הוא נהנה מזה, ולא כי היה אלכוהוליסט, ועשה את עבודתו נאמנה עד ליומו האחרון.
התרעות פיקוד העורף