חברי מועצת סנהדרינק מספרים על החבר המושלם שלהם לשתייה, והפעם: דוד הירשפלד ויערה...

היא יפה ואלגנטית. כשאומרים את שמה, הגברים בירושלים עוצרים בשביל לזכור את יופייה. למזלי, אני היחידי שלא נמשך אליה. היא מושלמת כחברה לשתייה. בעיקר בגלל שהיא לא באמת שותה. היא בעיקר מעשנת. "אני עם בקבוק שמתחיל ונגמר הערב", ככה מתחילה השיחה שלנו כל פעם שאני במשבר או מאורע שמח כזה או אחר. העיקר שיהיה דרמטי לאחד הכיוונים. ירושלים מריחה כמו סניף קטן של אמסטרדם, הברים חשוכים ובלילות הקיץ יושבים רק ברחובות... (צלמת: יערה גן טוב) הערבים שלנו נראים כמו חדר אחורי של הופעה. ריח של עץ נוזלי מהבקבוק וריח הגידול הביתי מהסיגריה. מרגיש שעל כל כוסית שלי היא מורידה חצי חבילה של נובלס ועוד ערבוב או שניים לריאותיה. לא חסר לה כסף. היא מעשנת נובלס בגלל שהיא התרגלה מגיל צעיר. כמעט כל מה שאני אומר היא מבטלת. היא מחכה בסבלנות שבירבורי השכל שלי ייעלמו. היא גרה בטבע. יש לה סבלנות. אני גר בעיר ויש יותר מדי פרטים חסרים משמעות בסיפוריי. זה רק לקראת רבעו השני של הבקבוק שאני מתחיל להיות ענייני והיא כבר מחויכת. ויכוחים עמוקים חסרי משמעות קיימים בקשר שלנו מיום היווסדו, ורק בשביל להוכיח פעם אחר פעם שאין מעמד כוחות - שנינו שווי ערך ואין מנצחים. מסוסים ועד מכוניות - אין נושא אחד שאנחנו מוכנים להודות בגלוי או לפחות אחד מול השנייה שאנחנו לא בקיאים בו. היא צמחונית, אבל היא לא כופה את דעותיה (פעם היא היתה חברה באנונימוס, אבל זה היה באותה תקופה שהיא האזינה לאביב גפן), במקום זה היא רק קוראת לי קרניבור ורוצח, היא עושה את זה בטון מחויך, היא צוחקת ומחבקת את המצית שלי. "קח אותי לאכול", היא אומרת בדרמטיות של קולנוע משנות השישים ומתכוונת לבמבה. אין רגעים של שקט מעיק ומביך. אנחנו יכולים להיות בחום הנורא ובקור הגדול של העיר הקדושה הזאת ללא צורך במשפט אחד וכלום לא ייגרע. אנחנו גרים בשכנות בבתי האבן של בקעה. עשרים מספרים ועשרה מבנים הם המרחק בינינו. אין צורך בטלפון או בהודעות. זה ברור שכשאדפוק על הדלת היא תהיה שם. אנחנו צעירים ואין עדיין אמצעי אכיפה לשתייני הכביש. ארוחה מלאה קונים בשקיות במרכז העיר ובירה היא רק הדבר ליד קופסת הסיגריות. ירושלים מריחה כמו סניף קטן של אמסטרדם, הברים החשוכים מוארים על-ידי פנסי הרחוב ובלילות הקיץ יושבים רק ברחובות. את החשבון בבר משלמים בסחר חליפין, בדיחה, ארטיק, עזרה קטנה ואולי איזה קטנה נעימה תמורת משקה וכיסא בנקודה בה הרוח המדברית עוברת ומלטפת את יושבי הרחוב. אין מזגנים בעיר הקודש של תחילת שנות האלפיים. מוזיקה חזקה מתנגנת ברחבי העיר והופכת ליצירה אחת בשמי הלילה. "יא דוד בוא נעשה פאף ולישון", היא חותמת כל ישיבה. אנחנו באים מהכפר הגדול ביותר בישראל. כאן כולם מכירים אחד את השני בפרצוף. לדבר אתה זה לדבר אתי. לדבר אתי זה לדבר אתה. שנינו סמכות לעניינים אחד של השני. היום אנחנו חיים מפוצלים. היא גרה בבית עץ בצפון. היא עובדת עם חיות וגם עם אנשים. אני חי ב"בבילון". אני עובד עם אנשים. הם גם חיות. אנחנו נפגשים אחת לכמה חודשים. והדברים נשארים אותם דברים. מתנהלים באותן דרכים. היום כבר אין עישונים. אין חליפין. יש אחווה ומשפחתיות מהבית. אני שותה לפעמים. היא אולי רק צ'ייסר. שנינו לא מעשנים אפילו סיגריות. יערה היא האדם שיהיה שם ברגע האמת. והיא מושלמת לא רק לשתייה, אלא בגלל שככה זה חברה. ביום יומיות של חיינו הנהנתנים אין יותר חברים מיועדים. אין חבר לכדורגל וחבר לריצה או חבר לקריאה. יש חבר והוא הכל. אצלנו בישראל, ואולי בגלל הקושי והאובדן שכולנו רגילים לפחד ממנו, יש קשר עמוק ומהיר בהרבה מזה שרואים אצל חברינו במדינות אחרות. לא סתם אצלנו כל חבר זה אח וכל אח הרי הוא משפחה. אין לי היום חבר אחד לשתייה. יש לי את החבר שנמצא כרגע לידי בשתייה. אבל החבר המושלם הוא אידיליה, הוא פנטזיה, הוא הרעיון שעומד מול אדם לראשונה בחייו ויזוהה כחבר. הוא ילווה אותך לכל אורך הדרך ויהיה אתך בכל החוויה שהיא יום ולילה. קיץ וחורף. בכל קושי. ובעיקר בעיקר - בכל טוב ושמחה.

יש פרטנר: סחר חליפין

חברי מועצת סנהדרינק מספרים על החבר המושלם שלהם לשתייה, והפעם: דוד הירשפלד ויערה...

חברי מועצת סנהדרינק מספרים על החבר המושלם שלהם לשתייה, והפעם: דוד הירשפלד ויערה...