אם יש אדם שהקדיש את חייו לדיוק היצירה הנוזלית בישראל וקידום תרבות הקוקטיילים - אז תואר הכבוד הוא שלו...

את צעדיו הראשונים בישראל עשה אריאל בבאר-שבע משם עברה משפחתו לגבעתיים. את דרכו בחיי הלילה התחיל לייזגולד כברמן באינספור מוסדות תל-אביביים, ביניהם ה'טאפאו' 'הסילון' וה'מישמיש' ומאז פתח לא מעט מוסדות משלו. אפשר לספר הרבה על אריאל וכמעט כל לקוח קבוע שלו זוכר לפחות סיפור אחד על הבר שיישאר אתו לעד.

אלו שכבר עמוק בבילוי מכירים את החיוך השובב, הכמעט סוטה, שלו בזמן שהוא מנער קוקטייל (צילומים: בן יוסטר, אדם מילמן)

מי שעמוק בבילוי מכיר את החיוך השובב, הכמעט סוטה, שלו כשהוא מנער קוקטייל... (צילומים: בן יוסטר, אדם מילמן) הסיפור שלי עם אריאל הוא הפוך, הוא מתחיל בשישקו. זה היה ערב לפני ליל הסדר של שנת 2011. אריאל היה אחד הלקוחות הראשונים שלי באותו הערב. כידוע, ערב לפני ערב החג הוא מהערבים המשכרים ביותר בישראל. רצה המזל ובאותה השנה לראשונה החליטה אימא שלי לארח בביתה את ארוחת הסדר ולהזמין אליו את שלושת ילדיה. תמיד יש מעין צ'ק ליסט שעושים, זה בעצם ההפך מרשימת קניות. אולי בעצם המשלים שלה. שוק טלה - יש. בירות ויין - יש. חרוסת, ביצים, כבד וחמץ – יש ויש. כמעט כל מה שאדם צריך לארוחה נפלאה יש ורק הדברים הקטנים שמדייקים את הסיפור חסרים. צלחת סדר אפשר לקנות. סלרי לקישוט נקטוף מהירקן השכונתי. רק חזרת, הדבר המופלא הזה שבאותם ימים היה מבחינתי מסתורי ולא מוסבר היתה חסרה לנו. אריאל הגיע לבר. שלוש וחצי דקות אחרי זה כבר הבנתי שיש לי עסק עם אדם שלא רק יודע לשתות, אלא גם אוהב לשתות ובעיקר - מבין אירוח מהו. אני חייב לומר שעד לאותו הרגע לא ידעתי מיהו אריאל ומה הוא בכלל עושה בחייו. רק כעבור שעה בערך, אחרי שהלך, סיפרו לי מי האיש הזה. בשיחת חולין רגילה עם לקוח בישראל תמיד תשאל מה עם החג הזה שבפתח. תמיד יש מקום ראשוני של הזדהות וניסיון ליצירת קשר עם האורח דרך מאפיינים זהים. שלושים דקות לתוך האירוח ואריאל כבר שמע על כל המשפחה שלי וכל עיסוקיי מהצד לשישקו. אני זוכר את המחשבה רצה לי בראש ושואלת איך? איך לעזאזל יושב כאן לקוח ומארח אותי במקום שאני אארח אותו? אמנם אני הוא זה שמוזג ומגיש אבל הוא זה שמכתיב את הערב. עד כה לא היו לי הרבה לקוחות בחיים שגרמו לי לרצות ללמוד מהם טריק או שניים. הערב הגיע לסופו והדבר החסר היחיד לארוחה של אמי עדיין לא הושג. חשבון ועוד צ'ייסר. חיוך והפתעה. על השטר של החמישים שהונח כטיפ עומדת צנצנת חזרת. "זה עשיתי בבית", הוא אמר לי. "תהנה". יממה קדימה משם ועוד קצת שתייה, ארוחה, חברים, אחים ובשרים והנה נפתחת צנצנת החזרת והיא מדהימה ומהממת יותר מכל חזרת. הדבר היפה בכל הסיפור הוא שהחזרת הזאת הראתה לי את פרצופו האמיתי של אריאל. היא היתה מדויקת. וכזה בדיוק הוא גם אריאל. אדם שכל פרט קטן אצלו חייב להיות מדויק - אחרת הוא מעדיף לא להגיש אותו. כיום לאריאל יש ארבעה מוקדים עיקריים: Bellboy, Spicehouse, Kalamata וכמובן ה-223 האגדי. לאן אתה רואה את פניך מועדות?

"כמובן שקדימה, אני מאמין שתמיד צריך לשאוף לקידום היצירה בתחום ובכלל - לאזן אותה. כרגע אני עובד על פרויקט חדש בשם Fat cat של בר לאירועים שבעצם יביא את הדיוק ואת הרמה שיש בבר אמיתי לזירת האירועים. היום כשמארגנים חתונה משקיעים בעיקר באוכל וזה בגלל שכמעט כל הישראלים גרגרנים ובעצם 'פודיס' אבל הבר נשאר ברמת הבייסיק עם עוד איזה כמה בקבוקים שמוסיפים מהדיוטי-פרי וגרייגוס בלי הגבלה. אנחנו מגיעים למצב שחייבים לשאול למה? הרי הבר עולה מלא כסף בכל מקרה, אז למה לא להביא את רמת הבר לשוות ערך. לתת קוקטיילים נכונים וחוויה נכונה ומשקאות לא זולים. הרי בדיוק כמו בכל מקום - הבר הוא חוויה והוא מכתיב את הקצב. חתונה שהבר בה באמת איכותי נזכרת יותר וכך גם כל אירוע אחר. לצוות המקום יש כח עצום לצבוע את האירוע בגוונים שעדיין לא באמת מתחשבים בהם. וכאן אנחנו נכנסים. חוץ מזה הייתי רוצה גם להתרחב יותר קולינרית - אולי לתחום המלונאות ואולי אפילו לדברים שהם לאו דווקא מזון ומשקאות. אבל בעיקר מעניין אותי לנסות דברים בחו"ל".

זה מרגיש שכל מקום שלך מאכלס חלק קטן באישיות שלך. כאילו אתה נותן הצצה לדמות מסוימת בך עם כל בר. אני אפילו זוכר שהבחנתי פעם שלכל מקום אתה מתלבש בצורה שונה ועוטה כסות שלמה שמתאימה לרוח המקום. לאיזה דמות עדיין אין בית? "לגראנג'. לרוקנ'רול. למקום שעדיין מחוספס, קצת מלוכלך שאותו עדיין לא הבאתי לידי ביטוי. החלק שקצת חלוד ולא עשוי עד הסוף. מקום שכן רוצה לתת דיוק אבל הלוק והפיל הוא קצת יותר אוף, קצת ערום יותר, קצת חשוף יותר. מקום שקולע למקום אינטימי יותר וממוקד יותר, ופחות על התפאורה".

איך אתה רואה את סצנת הקוקטיילים ממשיכה בישראל? "קודם כל בניגוד לטרנדים שאנחנו מכירים מהעבר כמו קורונה, וודקה רדבול וכו', מדובר במלאכה. הדבר הזה מצמיח לא רק קניינים רגילים, אלא אנשים שמפתחים חיבה לעולם מגוון ועשיר, אנשים שצמאים ללמוד ולהתנסות. אי אפשר להשוות את עולם הקוקטיילים לטרנד. זה עולם סופר-מגוון. זה הופך מטרנד לדיסציפלינה קולינרית. אתה לא מכיר ברמנים שמתמחים בוודקה רדבול. עכשיו אתה מסתובב בתחרויות ורואה אנשים שמוצאים בזה מקצוע ובתוכו אפילו ז'אנרים, ברמנים שמתמחים בהשריה וכאלו שמתמחים בפרזנטציה. כשהתחלנו לא היה את זה. פעם הגישה היתה בעיקר שמרנית חד-ממדית".

אז מאיפה למדת? לבד? "לבד? אין כזה דבר ללמוד לבד. במהלך החיים אתה נתקל בדמויות, באנשים בעלי מקצוע ומכל אחד אתה אוסף משהו. אם אתה מוכשר מספיק, אתה יודע לצלם מה שנכון ואם אתה יותר מוכשר אתה יודע לקבל השראה ולא להעתיק, ואם אפילו אתה עוד יותר מוכשר אתה יודע להשליך את זה על היצירה שלך. ואחרי זמן מה שאתה מצליח ומתנסה, אתה נוסע, מטייל, לומד, חוקר ומיישם. אני למדתי מכל מי שנתקלתי בו. ממנהלים בעבר, בעלים בעבר, ברמנים מסביב לעולם, והיום אני גאה לומר שאני מתרגם את כל הדברים האלו שחוויתי ביצירה שלי ואפילו במקרים מסוימים נותן השראה. זה משהו להתגאות בו".

אם צריך לגבש אג'נדה מאחורי היצירה של הברים מעבר לשליחות הגדולה של הבילוי - מה היית אומר שבעצם עומד מאחורי היצירה שלך? "לתת טעם אמיתי לחיים, לקדש את העבודה ואת היצירה ולשים אותן במרכז. לאתגר ולמקסם את עצמי. הסיפוק מגיע ממקום של להצליח לקבל ולתת חוויה שלמעשה מאתגרת את איך שאנשים תופסים את הבילוי שלהם. חוויה שמוציאה אותם למציאות חדשה. אם אני מצליח בזה אז שם, אני מקבל את ההצלחה שלי".

איזה מהמקומות שלך הוא בית בשבילך? "223". מה המקום מחוץ לעסקים שלך שאתה הכי אוהב לשתות בו בישראל ובתל-אביב? "ב'סילון', אצל חגית ב'עמירם', ו'קלמן' בחיפה". איזה מקום לדעתך עדיין אין בארץ? "מוסדות של שנים. מקומות קולינריים שקיימים עשרות שנים והם לא בר שכונתי והם עדיין רלוונטיים מדויקים ושמורים. בארץ קורה הרבה פעמים שאתה הולך למקום שהיה מדהים ואחרי חמש-שש-שבע שנים שהוא פתוח אתה חוזר פתאום ומגלה שהוא לא מה שהוא היה. אולי זה קשור לזלזול של הישראלים שאחרי זמן מה המקום נוטה לאבד את הקסם, אבל אני חושב שחסרים המקומות ששומרים על הרלוונטיות שלהם אחרי שהם הפכו למוסדות. אני רוצה ש-223 יהיה גם אחרי". מה הגורם המעכב בישראל לדעתך? מה גורם לנו לקרטע בקצב בחלק מההתפתחות הקולינרית? "חוסר הרצון של הישראלי הממוצע לעבוד. כולם רוצים לתת מכה. אנחנו לא הארד-וורקרים. אנחנו חושבים שאחרי זמן לא סביר למדנו הכל ושמגיע לנו. שאחרי קצת ניסיון אנחנו יכולים על העולם. כולם כאן שואלים מתי תורי. אני חושב שזה קצת לחיות בסרט. לא יכול להיות שכולם יהיו בעלים. יש אנשים שהם עובדים. שהם פשוט עובדים טובים. אני חושב שמה שמעכב את ישראל זאת העובדה שרובנו לא לוקחים לעצמנו מספיק זמן ללמוד. אתה רואה תרבויות אחרות שבהן אנשים במשך שנים לומדים בשביל להיות באמת מקצוענים". אם היית צריך לתת את הבקבוק הזה כאות כבוד למישהו בתחום למי היית נותן? "לסוקלניק מ'זמן אמיתי'". הוא יצר יש מאין. הוא הביא למודעות משהו שלא היה. הוא חלק בלתי-נפרד מכל מה שקיים פה היום בתחום הברים בישראל. הוא יצר צורך במקום שאף אחד לא חשב שיהיה.

BE FAMOUS: אריאל לייזגולד

אם יש אדם שהקדיש את חייו לדיוק היצירה הנוזלית בישראל וקידום תרבות הקוקטיילים - אז תואר הכבוד הוא שלו...

אם יש אדם שהקדיש את חייו לדיוק היצירה הנוזלית בישראל וקידום תרבות הקוקטיילים - אז תואר הכבוד הוא שלו...