כותבי הסנהדרינק מכים על חטא ומבקשים מחילה. והפעם: נמרוד שיין מבקש את סליחתם של בעלי הברים בישראל

אני מאוד אוהב ברים ויש מעט מאוד דברים שאני אוהב יותר מאשר לשבת על הכיסא הגבוה, להישען על הדלפק, לסרוק את הקיר המאיר שמשמש רקע לברמנית ולהזמין לעצמי כוסית ויסקי. אני אוהב אפילו יותר להזמין כוסית נוספת, נאמר של משקה שאני לא מכיר, עם קוביית קרח, בלי קרח, ולהרגיש הכי פיליפ מרלו בעיר. אבל לעזאזל, המחיר. אני מעמד הביניים, ואני לא יכול להרשות לעצמי – למרות שמאוד הייתי רוצה - לזרוק בסוף הערב שטר אדמדם עם תמונה של זלמן שזר ולקוות שזה יספיק גם לטיפ. ב-200 שקלים אתה קונה לעצמך בחנות הקרובה בקבוק שלם של סינגל מאלט לא רע בכלל, ונשאר עם עודף לפיינט עכור של גינס. מבטיח לא להתלונן יותר לא פעם הלנתי בפניי חברים - שחלקם מחזיקים מקומות שווים בעיר התחתית של חיפה או בדאון-טאון TLV - על ההגזמה המטורפת במחירי כוסית ויסקי. אני לא מדבר על כוסית של בונהאבן 25, מקאלן 18 או אפילו גלנפידיך 21. אני מדבר על דברים גנריים לחלוטין. כוסית סקוטית סבירה שתחמם לי את הגרון ותערפל את החושים. הפסקתי להתלונן, כי הם הסתכלו עלי במבט שאומר: "שמע בנאדם, אתה חפרן, טרחן, ובכיין, ויודע מה? אפילו קמצן". "סבבה" אני עונה לעצמי "לא אדבר על זה יותר ואמשיך לשתות את הוויסקי שלי בבית, לבד, בחושך". אז עכשיו, לכבוד יום הכיפורים וימי תשרי אשר מקדשים את התשובה והמחילה, אני מבקש מכם סליחה. כן, מכם, כל בעלי הברים שהחליטו לפתוח ולקיים מקום הגון בעיר על מנת שתהיה לנו עיר מקלט אפלולית להניח בה את נפשותינו הדואבות. הייתם צריכים להביא הרבה כסף מהבית, לריב עם האישה, לסכן את עתידכם הכלכלי, להילחם בפקידי עירייה מרושעים, לדפוק את הראש מול משרד הבריאות ולהתקוטט עם דרישות האבטחה של כוחות הביטחון. אני מרכין את הראש בהכנעה ובמחילה בפני כל אלה שמנסים לפתח את תרבות האלכוהול הלכה למעשה, ולא בהררי רהב ובתילי מילים. אני מבקש סליחה מכל אלה אשר שנתם נטרפת, משום שעדיין לא קראו את הביקורת המושחזת של איזה מבקר ברים שנשלח על ידי מוסף התרבות, הבילוי והפנאי, וכנראה יפטור את פרויקט החיים שלהם בכמה משפטים מרושעים, שיתפשטו אחר כך כמו חיידק ויראלי ברשתות החברתיות ויוציאו את דיבתו של המקום החמוד שלהם רעה. אני מבקש את סליחתכם כי אני יודע שלא קניתם את הוויסקי שלכם בדיוטי פרי ואתם לא מחשבים אותו בחמישה שקלים לכוסית כאילו שבאתי לשתות אצלכם במרפסת. אתם משלמים גם שכירות, וארנונה, וחשמל, ומיסי שילוט, ואשפה, ורישוי, ומע"מ, ולקנות סחורה ולזרוק סחורה, ולמס ההכנסה לא אכפת מהצרות שלכם אז הוא קורע לכם את התחת, ואחרי כל זה צריך לשלם לצוות, ולמאבטחים, ולנקות, ולהחזיר את ההלוואה על ההשקעה. אני מבקש סליחה שאני מבלבל לכם במוח כי בשביל שאני אבוא לשבת אצלכם, לשתות, להיפגש, לחזר, סתם להשתכר מחוץ לבית, או אפילו להטריד עם "אפשר עוד צלוחית של בייגלה?" או זיתים, אתם תחיו חיים של ינשוף, ותשלמו על זה בחיי המשפחה ובזוגיות שלכם, כשלעולם לא תלוו את הילד לגן או תשתתפו באספות הורים. טוב בקטע של אספות ההורים שיחקתם אותה, אבל זו רק דוגמא. וכן, יש את החארות האלה שלא משלמים, ואת השיכורים שמרביצים, ואלה שמקיאים על כל הרצפה בשירותים, ולקוחות מעצבנים שלא מבינים וכל מיני דרעק אנושי שנמשך לאדי האלכוהול כמו זבובים. יש את הימים החלשים, והמיתון, והמלחמות והפיגועים, וכל הערסים שפותחים לכם מול העסק בר קטן משלהם על מכסה המנוע, משתכרים ונכנסים אליכם רק כדי להטריד את הבחורות הנחמדות. אז מה אני מבלבל לכם במוח בשביל 35 או אפילו 50 שקלים על כוסית. כן, אני יודע, אני צריך לשלם ולשתוק. נכון, את הרוב אני בכל זאת אמשיך לשתות בבית, אבל סליחה על הקמצנות. על זו שהייתה, ועל זו שבדרך. עכשיו, אחרי שאשכרה נפלתי פה על הברכיים, אפשר עוד בייגלה?

סליחות: בעלי הברים

כותבי הסנהדרינק מכים על חטא ומבקשים מחילה. והפעם: נמרוד שיין מבקש את סליחתם של בעלי הברים בישראל

כותבי הסנהדרינק מכים על חטא ומבקשים מחילה. והפעם: נמרוד שיין מבקש את סליחתם של בעלי הברים בישראל