סיירת סנהדרינק חורשת את הארץ בחיפוש אחר מזיגת הבירה המושלמת. והפעם: 'פיצ'רס בר' ביפו…
הכל התנהל על מי-מנוחות, בארוחה שבה השתתפתי. האווירה היתה רגועה, המוזיקה שקטה, החברים שישבו בקבוצות פטפטו ונשנשו אוכל בריאות וגם אלכוהול בשפע. בינינו, מה רע? הסתכלתי לצדדים, בסך-הכל אנשים נהנים, צחוקים נשמעים מכל פינה ולהקה מסוגננת מנעימה את הזמן עם שירים משנות השישים. חזרתי להביט בצלחת שלי, בסלט נבטים, הסתכלתי על הסלק ולגמתי מהקוקטייל.
אבל אז, משום מקום, התחלתי להרגיש את העקצוץ הזה בקצות האצבעות, שמתחיל לטפס מהרגליים לכיוון הראש. נשענתי לאחור וכל מה שראיתי זה צ'יפס נוטף שומן וכוס בירה. הבחורה שישבה לצדי קלטה את התזוזות שלי בכיסא, פירשה זאת כביישנות והושיטה לי, בחיוך זורח, צלוחית עם אבוקדו מעוטר בפרחים. "תטעמי", חייכה אלי, "תיקחי עם הביס גם עלי כותרת ותראי כמה שזה טעים", הוסיפה טיפ. כל מי שמכיר אותי, ויסלחו לי מגדלי האבוקדו באשר הם, אם יש משהו שאני ממש, אבל ממש לא אוהבת (מבין הרבה דברים שאני לא אוהבת .מודה!), זה אבוקדו. כיווצתי את כל שרירי הפנים והתאמצתי לחייך. בחורה נחמדה אחרי הכל.
יצאתי לרחוב וידעתי בדיוק מה אני מחפשת. לאחר הליכה קצרה נתקלתי בדלתות שחורות והדפתי אותם, אי-אפשר היה לטעות בריח הצ'יפס, העשן והבלגאן. התיישבתי על הבר. יאללה, עכשיו לדבר האמיתי. "ברוכה הבאה לפיצ'רס", קיבל את פני ברמן מקסים, "מה אפשר להציע לך". "בירה וצ'יפס, בבקשה". ואז הגיעה הבירה. אז מה היה לנו שם?
התרעות פיקוד העורף