סיירת סנהדרינק חורשת את הארץ בחיפוש אחר מזיגת הבירה המושלמת. והפעם: 'שאנטי' בירושלים…
גיסתי החביבה תיארה את חזרתי לירושלים כמשל לחזרה לאקסית המיתולוגית - חזרה לישן המוכר, אל אותה חמימות מוכרת נעימה. כן, אפילו בקור הירושלמי. וככה, מצאתי עצמי חוזר ל'שאנטי' - בר מסעדה, מהוותיקים שבעיר שנוסד אי-שם בתחילת שנות התשעים, ולשמחתי עדיין ניצב על תילו בין קירות אבן ירושלמיים. כיאה לאותה ראשוניות חלוצית, היווה המקום מודל לחיקוי והשראה, הן בגזרת התפריט הירושלמי המקורי והן בגזרת האווירה האינטימית.
כיום, דווקא אל מול הקצב החדש הפועם בירושלים - אם אפשר לקרוא כך לסצנת חיי הלילה בשוק מחנה יהודה, או למתחם התחנה המתחדש ושלל המסעדות והברים המודרניים – חי ובועט הבר הזה בקצב משלו. ממש כשמו כן הוא - "שאנטי". שם נפגוש דמויות שתמיד היו שם, ונדמה שתמיד יהיו. אלון סלע, בעלים ושף, הוא הדמות המרכזית. הוא גם הראשון שתראו מיד בכניסה, ראשו מגיח מהחלון המשקיף למטבח ותמיד עם חיוך.
אלון הוא איש עסוק, שכן המקום שתחת ניהולו מתפקד כמעט כמופע קסם של איש אחד. את שוליית הקוסם ממלא לואי - הברמן הנצחי, והשניים נותנים מעצמם מעל ומעבר, פשוטו כמשמעו. אחרי שנתקלים בפרצופים מוכרים, יותר או פחות, ואם מחזיקים מעמד עד לשעה הנכונה - אחת עשרה ועשרה, אם תרצו לדייק - או אז מגיע דיוויד - כנראה הלקוח הכי וותיק והכי קבוע שיש - תמיד באותה פינה, מצויד באותו חיוך כובש וצ'ארם אנגלי.
כמעט עשור אחרי, אותו ברמן ואנוכי, הלכנו לרעות בשדות זרים, מזגנו בירה מברזים אחרים, ואיכשהו, כמו חולקים את אותה "אקסית מיתולוגית", מצאנו את עצמנו לוגמים בסופו של ערב ירושלמי, על הבר בשאנטי, את אותה גינס נאמנה.
קשה לבחור במנה אחת שמנצחת, בין אם מדובר במנות הפתיחה הנהדרות כמו הקרפצ'יו בקר, סביצ'ה טונה וסלט 'עדנה' המיתולוגי, ובין אם בחרתם בניוקי הבית עם פירות מן הים או אנטרקוט משויש העשוי לבחירתכם, אבל תמיד עשוי טוב. ואם כבר הגעתם עם יותר מזוג ידיים, מומלץ לחלוק את הפתאי המפנק והמפורסם של המקום.
התרעות פיקוד העורף