סיירת סנהדרינק חורשת את הארץ בחיפוש אחר מזיגת הבירה המושלמת. והפעם: 'המקום של יעקב' בתל-אביב…
אז איך אתם אוהבים את הבר שלכם? האם אתם הבליינים של המגה-ברים עם מוזיקה והופעות, בר גדול, הרבה רעש וצלצולים ומאות אנשים; או את הברים המפונפנים עם כלי הגשה מסוגננים ומעוצבים, שאוהבים לראות ולהראות שמגישים את הבירה בכוסות נחושת; או שאולי אתם מחובבי החמארות, ואני לא מדברת על אלה המתוקשרות. אלא על חמארות אמיתיות, שם יושב עמך ישראל, אנשים פשוטים, קשי יום, שבאים לשטוף את הצרות ואת שאריות היום עם כוס בירה לדבר על דברים שברומו של עולם ולתת עצות למנהיגי העולם הגדול. כזה הוא המקום של יעקב...
בדרך-כלל, קשה למצוא את אותן חמארות, וגם לא נוסעים אליהן במיוחד כדי לשבת על כוס בירה. במרבית המקרים, אם אתם לא נמנים על היושבים הקבועים שבהן, מוצאים אותן במקרה, על הדרך. הרי בסך-הכל הרי אין פה פעילות יח"צנית מאסיבית או מכונת שיווק משומנת.
באופן כללי, אצלי זה די תלוי במצב הרוח, אבל הנטייה שלי לכיוונן של החאמרות האלה. המקומות האלה הם ההארדקור, וראיתי שהם דומים האחד לשני בכל מקום בעולם. לא משנה אם אני נמצאת בפראג, בודפשט, מדריד, או בכל מקום אחר, ברגע שנכנסים למקום שכזה מיד ננעצים בנו מבטים חודרים, כאילו אומרים "מי אתם" ו"איך מצאתם אותנו". אבל ברגע שנשבר הקרח ישנה תחושה שייכות, כאילו שמאז ומתמיד אנחנו שם ומדובר בצעם בחברים ותיקים.
מקום כזה מצאתי לאחרונה, ולגמרי במקרה, בתל-אביב. ליתר דיוק, ברחוב מטלון שבמרכז שוק לוינסקי. חיפשנו מקום לשבת אחרי יום עבודה מתיש, כדי לשתות כוס בירה בלי הרבה טקס. פשוט בירה טרייה וקרה. קלטנו מקום קטן עם 2 שולחנות ודלפק שפונה לרחוב. הצצנו ונדלקנו. אין שלט או שם. כלום.
המקום של יעקב מתופעל על-ידי איש אחד שגם מוזג ומכין את האוכל. והמלצרים הם בעצם האורחים שמעבירים את האוכל והבירה מהאחד לשני עד ליעד. ממש כמו במוניות שירות, שכולם מעבירים את הכסף לנהג ובחזרה ממנו את העודף.
מיד כשנכנסנו הופנו כלפינו המבטים של יושבי המקום. התיישבנו, הזמנו, התחלנו לפטפט וקלטנו שכולם מקשיבים לשיחה שלנו. שנייה אחת לאחר מכן, הם כבר התחילו להתערב לנו בשיחה ולהביע את דעתם בנושא. אבל אז התעוררה בנו השאלה במה מדובר? איך קוראים למקום? ומי הם בעצם האנשים הללו שיושבים ומגלגלים שיחה כל-כך ערה בענייני דיומא בכזה להט ורצינות?
התרעות פיקוד העורף