סטייליסט: עניינים של חורף

תכף חורף ואני מחכה לכל האפור הזה והעננים, שאוכל להתענג על מצבי הרוח שלי, לרקוד את התשוקות שלי, מוגנת בחדרי חדרים. טל כץ נפרדת מאהבת הקיץ שלה במדור חורף מעונן במיוחד...

הנה הוא בא. חורף שמתחיל בטבח המוני, יורה אחד, חדר במלון ואמריקה אחת שצועדת בענק על הגבול העדין שבין חירות ושיגעון. כדור אחד או שניים כאלו בדיוק יתגלגלו גם אלינו יום אחד מבלי שתהיה שום כתובת על הקיר, (לא כמו השלושה שנורו אז בכיכר), ובינתיים עניינים כרגיל: פערים כלכליים הולכים ומעמיקים, כיבוש שמצלק אותנו מבפנים, הדתה שמדתה, תרבות ושררה, להבות של שנאה. ובתוך כל זה אני מתחזקת, קופצת למים עמוקים וצלולים של שפיות, חותרת אל האביב שלי.

איכשהו חורף תמיד תופס אותנו לא מוכנים. עץ שקורס, רמזור שנופל, כביש שהוצף, מנוף שקרס. בין השלוליות, הרעמים והברקים אני רצה אליו. בארמון שלו יש חלון גדול שמשקיף אל העיר, הוא מדליק לקראתי נרות חמימים, אנחנו צוחקים, מקשיבים, מקוששים ארוחה משאריות של גרושים, שותים, מאמינים לשירים, מתכרבלים ושוב אוכלים. "אני חושבת שקוראים לזה אושר", אני לוחשת לו, הוא מחייך אליי ונרדם. אני נשארת עוד רגע אחד או שניים להתבונן בו, באהבה שלי, שוכב נינוח, מול קו רקיע סוער של עיר בלי הפסקה ובדיוק ברגע החמים הזה כשראשי מונח על כתפו בזווית מושלמת וגם העיניים שלי נעצמות, אני זולגת החוצה בשקט מהמיטה החמה, מתלבשת, אוספת את החפצים שלי ונוסעת הביתה לצלילי המוסיקה המלנכולית של טיפות הגשם והמגבים הנעים מצד לצד.

ושיבוא כבר חורף עם כל האפור הזה והעננים. שאוכל לפחות להתענג על מצבי-הרוח שלי, לרקוד את התשוקות שלי, מוגנת בחדרי חדרים. התחתנתי בחורף, התגרשתי בחורף, הגיע תורי לחורף כזה שקורים בו דברים טובים לשם שינוי. זיקוקים קטנים של שמחה, זיכרונות נעימים ששום כסף לא יכול לקנות, חורף שבו אתבונן מול חלון גדול אל קו הרקיע הסוער של תל-אביב ובדיוק ברגע המערסל ההוא כשהראש מונח על כתפו בזווית מושלמת והעיניים נעצמות, הוא יחבק אותי אליו יגיד לי: "טלטווול, קר בחוץ. בואי נשאר". בסוף החורף הזה יגיע האביב. עשו לעצמכם טובה, תרוויחו אותו.