נמרוד שיין היה רוצה להוריד גולדסטאר עם שנדור פטפי - המשורר הלאומי של הונגריה...

משוררים, נוודים, ולוחמי חירות. אם לשתות בירה אז עם מישהו שיודע לכתוב שיר, שלא מפחד מתרמיל הנדודים, ושרוח האדם וערכי החירות, השוויון והאחווה הם אמות המידה המובילות אותו אל המוות המסתורי בגיל צעיר מדי. שנדור פטפי הוא המשורר הלאומי של הונגריה. חתיכת ג'וב, בעיקר בהתחשב בעובדה שהוא השיג אותו בגיל שבו הילדים שלנו שחזרו מהטרק במזרח לא החליטו אם הם בשלים לעזוב את הבית ולחפש לעצמם דירת חדר וכיוון בחיים.

אף אחד לא יודע איפה ואיך מת שנדור פטפי. יודעים שהוא מת בקרבות כנגד אלה שניסו לדכא את המרד של המדיארים בשנת 1849. מדיארים זה הונגרים בשבילכם. אם הוא מת בקרב, הוא נקבר וודאי באיזה קבר אחים או שגופתו סתם הושלכה באיזו תעלה, מאכל לתנים ולעופות השמים. אני אוהב משוררים. הראשון שלי הוא שנדור פטפי משום שהוא נולד בכפר קישקרש שבהונגריה, מרחק נסיעה קצר מהכפר שבו נולד אבי ואני מניח שאת השירים שלו למד אבי בבית-הספר היסודי. בבית היה לנו את הספר ההוא שתרגם יפה אביגדור המאירי. כשלילדים אחרים קראו לפני השינה ספרי ילדות רגילים, לי קראו שירים של פטפי, כמו:

"האם נהיה עבדים או בני חורין? זו השאלה, בחר את תשובתך! - אנו קוראים, לעולם לא נהיה עוד עבדים לעולם לא עוד!".

אבי, שהיה ניצול שואת יהודי הונגריה, בחר להטמיע בי את הערכים האלה, שאפשר היה למצוא אותם גם בתרגומים של המינגווי שהיו על מדף הספרים בסלון. השילוב של סופר-משורר שאפשר למצוא גם ב"הקץ לנשק" או "למי צלצלו הפעמונים", ותבניתו של האדם שבוחר לצאת מדירת החדר הרומנטית אל חזית קרבות החירות, ולא משנה אם אלה המדיארים שנלחמים נגד הכובש האוסטרי, האמריקאים שסייעו לכוחות האיטלקים במלחמת העולם הראשונה או כוחות הגרילה שלחמו נגד הפאשיסטים בספרד, כל אלה מחלחלים לתוך נפשו של הילד הצעיר שבעצמו יהפוך ברבות הימים להיות חייל שנלחם בלבנון, וכותב שירים מגומגמים בעמדת השמירה. המשורר שנדור פטיפי - כריכה

אז הייתי רוצה לשתות אתו בירה עם פטפי. להבין מה גרם לנער צעיר לעזוב את בית-הספר בגיל 16 ולהצטרף למקהלת תיאטרון חובבים. הייתי שואל אותו איך נשמע הקול ששלח אותו בגיל 24 לנדוד בין הכפרים בהונגריה ולכתוב שירי מחאה. העולם השמרני שבו הוא חי לא היה מוכן לשורות הפשוטות והישירות שלו. אז מה גורם לבחור צעיר לצאת בקול רם וברור נגד מי שכבש את ארצו, ונגד האצולה המקומית. אותה האצולה ששעבדה באכזריות את הכפריים שאירחו אותו בפונדקים בדרכים. ובעיקר, מה גורם לאיש שזמן קצר אחרי שהתחתן עם רומנייה יפה בשם יוליה - ושממנה כרגע נולד לו בן יחיד - לעזוב לרגע את העט הנובע והדף, ולאחוז בנשק. הייתי רוצה לשתות אתו בירה, ואחר-כך עוד בירה אחת, ולספר לו על עצמי, על הלבטים שלי, ועד כמה אהבתי את השירים שלו, שעד היום יש להם מקום של כבוד על המדף בסלון שלי, ואיך שבכל פעם שאני פותח את הספר ההוא עם הדפים המצהיבים - שעליהם יש עוד את הריח של האצבעות של אבא - אני נזכר בפתקים הקטנים שהוא היה כותב לאימא בכתב היד היפה שלו, בהם הוא ציטט את מכתמי האהבה של שנדור פטפי. פטפי היה וודאי אומר לי שעם כל הכבוד לבירה, מתי אני מוציא את בקבוק הסליבוביץ' ההוא שיש לי בארון. כי עם כל הרספקט, הוא מתגעגע לטעם החד של שיכר השזיפים שרקחו בהרי הקרפטים. אז הייתי מספר לו שסבו של אבי (שכמו אביו של פטפי, היה קצב) הגיע כמעט לפשיטת רגל, ולכן התפרנס מייצור הראקיה המקומית, ואפילו הבריח אותו בעצמו בלילה לצ'כוסלובקיה השכנה, שבראשית המאה הקודמת אסרה על מכירת משקאות חריפים. אם היתה לו סבלנות הייתי בטח מדבר אתו על שייקספיר והיינריך היינה, אבל אחרי כמה בירות יש סיכוי שבעצם הייתי פשוט שותק ומקשיב. אולי הוא היה מספר לי איך הוא באמת נהרג, ומה קרה מאז הפעם האחרונה בה ראו אותו בטרנסילבניה. אולי הוא היה מספר לי על הגעגועים ליוליה, על אביב העמים ועל השנאה והבוז שהוא רחש לאנטישמים. פטפי כתב פעם איגרת אשמה:

"אזרחים גרמנים, אני מאשים אתכם לפני האומה ולפני ההיסטוריה, שאתם מפירים את האחדות בארצנו. שתיים אלה, האומה וההיסטוריה, ישפטו אתכם! אתם הצהרתם ראשונה שיהודים לא יתקבלו אל חיל-האזרחים, וכך זרקתם ראשונים טיט ורפש על הדגל הטהור שעליו חרתנו את הצו - חירות שוויון אחווה".

אז כן, כיהודי שלא מתכחש לעצמו, כדור שני לשואה, כאדם שעוד מאמין ברוח האדם ובמילה הכתובה, וכמי שתמיד העריך אנשים שיודעים להרים את הישבן מהכיסא ולעשות מעשה, הייתי רוצה לשתות בירה עם שנדור פטפי. ורגע, אפשר גם איזה נקניק טוב על יד כדי שלא ישעמם בפה?

עם מי הייתי רוצה לשתות בירה?

נמרוד שיין היה רוצה להוריד גולדסטאר עם שנדור פטפי - המשורר הלאומי של הונגריה...

נמרוד שיין היה רוצה להוריד גולדסטאר עם שנדור פטפי - המשורר הלאומי של הונגריה...