דארק לאגר

גברים, בירה וכדורגל - מה גורם לשילוש הזה להיות קדוש ואיך זה שהגבר המתורבת ביותר הופך לחיה נוהמת בהינתן כמה בירות, כמה חברים וכמה שחקנים שרצים אחרי כדור?

חבורת הפראים

במונדיאל הקודם, אז בקיבוץ (הבטחתי) התקבצנו חבורה של זכרים מאוד לא מטרו סקסואליים, הוצאנו אל הדשא טלוויזיה גדולה ולא שטוחה, קנינו איזה מנגל ופחמים בתחנת הדלק הקרובה וצלינו להנאתנו בשר פיגולים, כדי לא לשתות חלילה על בטן ריקה. המשחק היה טוב ורוויי אמוציות, ואנחנו, לבושי צעיפים וטחינה עמדנו מול המסך עם גולדסטאר ביד וצרחנו בזעם לכיוון המסך. למזלנו הרע, אחד מהחברים, באיזה מעשה רפיסות שחוטאים בו לעיתים גברים נשואים, הביא את רעייתו הטובה לאירוע. המַטְרוֹנִית, רופאה בהירת עור בשנות ה-40 לחייה, עמדה מן הצד והביטה בחבורת הפראים הנלהבים. אחד מחבריי, איש משפחה למופת ובכיר לשעבר בתחום ההיי-טק, זעק לפתע לכיוון המסך איזו הערה שהתייחסה לצבע עורו של אחד השחקנים. הגברת החסודה לא נשארה חייבת ונשאה לפתע נאום חוצב משהו, על כמה שאנחנו לא ראויים לנשום את האוויר שאנו נושמים ושבכלל, אנחנו כנראה החוליה החסרה. לרגע השתררה דממה. הבטנו בה פעורי קבב מופשר, ועינינו נעו במבוכה בין פרצופה הצדקני של הגברת לפניו הנפולים במבוכה של בעלה. המחווה ההומניטרית – שלה הוא עדיין נשוי גם כעבור ארבע שנים - אולי לא התכוונה לזאת, אבל היא הציבה בפנינו מראה. מה שראינו בה, הייתה הסיבה בעטיה אנחנו כל כך אוהבים לשתות כשאנחנו רואים כדורגל. הבירה מעניקה לנו את החירות להיות מי שאנחנו באמת. היא לא כבדה ומהורהרת כמו הוויסקי, ולא נשית ועליזה כמו הקאווה, היא בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לפרוק את הגינונים שכפו עלינו החיים המודרניים והנשים, על מנת לחזור ולהיות ל-90 דקות ללא תוספת זמן, גברים.