עידן התמימות: קוקטיילים לחג פורים

לכבוד פורים חוזרים טליה לוין והמיקסולוג טל גנץ בזמן לשנות התשעים המג'וייפות ומשחזרים ליין קוקטיילים פח שפעם כולנו עפנו עליהם...

ואני תמיד עברתי שם כשהייתי מבריזה מבית-ספר ונוסעת לתל-אביב. הם היו מתעוררים רק בצהרים ומנקים את שאריות בדלי הסיגריות מהרצפה שנשארו מהערב. לי, אגב, טכנית בכלל היה אסור לשתות אלכוהול. אבל זה ניינטיז וכולנו עברנו על החוק. היה לי איזה חבר, ידיד או מה שלא קוראים לדבר הזה שתופס אותך בגיל 17. חייל, עם רישיון נהיגה וסובארו גנובה, והוא לקח אותי בשישי בערב (בניינטיז עוד היו יוצאים לבלות בימי שישי בערב) ל'כוסית' לשתות.

שמתי אודם ומיני כדי להיראות בת 18, אבל יצא לי בערך משהו כמו 14 וחצי. אני מספרת לכם את כל זה רק כי באיחור, אמנם, התחלתי להבין שיש קסם בניינטיז, או כמו שאוהבים לכנות אותם בעברית צחה - שנות התשעים. הם היו איומות, וטובות ורעות ותמימות ומרות ומתוקות אבל היה לנו כייף וקצת מבאס קולינארית.

מה שיפה היה בשייק-קוקטייל הזה הוא שבכל בר הוא היה נראה אחרת. פעם הוא הוגש בכוס מרטיני ופעם בכוס מים ארוכה. תלוי במצב הרוח של הברמן. אם כבר מדברים על אורגזמה אי-אפשר שלא להזכיר את 'סקס על החוף', עד היום מדי פעם מגיעים חבר'ה מבוגרים, רוסים עם אפטר שייב חזק מדי, לברים באלנבי ומבקשים את המשקה שהיה סמל הגבריות בניינטיז.

בשנות התשעים עוד לא היו אומרים "פחח", אבל היתה מילה אחרת במקום, אם אני לא טועה היא היתה "ססס", שהגיעה תמיד כשמישהו היה אומר משהו סחי. וידוי קטן: רק לפני זמן לא רב רק למדתי מה פירושה האמיתי של המילה "סחי", והבנתי שכל חיי הייתי כזאת. כן, מי שמזמינה שנדי על הבר ושותה אותו כאילו היה קוניאק צרפתי משובח, ראויה לכינוי סחית.

מה שאהבתי בקוקטייל 'שנדי' הוא את הספרייט. ואחר-כך, כשבגרתי קצת, גם את הבירה ואת הדובדבן שבפנים. אגב, פופולאריותו של השנדי חזרה לכאן לפני שנתיים/שלוש, כתוצאה מגל רטרו לא ברור ואז נעלמה שוב. אני לא ממש מעזה לבקש היום שנדי מברמן. יש לנו היום בירות כל-כך טובות שטכנית, ממש חבל להרוס אותן עם ספרייט. כמעט פשע כנגד האנושות.

קוקטייל 'פליימינג למבורגיני' הוא הפאנג'ויה של המשקאות. משמע, אתה נהנה ממנו כשאתה בן 23 במסיבה פרועה בטבע עם מלא בנות בביקיני, או לחילופין כשאתה שיכור מדי וכבר לא משנה אם שתית עראק, יין ושנדי עם דובדבן. דברתי עם כמה ברמנים וכולם נשבעו לי שאין נפש חיה שביקשה ממישהו מהם 'פליימינג למבורגיני' בשנתיים האחרונות.

אני מודה שהסמבוקה הזה ערבל לי לא פעם את הבטן והאמת שאני בכלל לא סובלת את נגיעות האניס. אבל יאללה, מה לא עושים כדי להיות בחבר'ה שכאתה גדל בניינטיז. אגב, רק למקרה שתהיתם, בסנטוריני זה עדיין להיט!

אוי שנות התשעים, כמה שאתן פח. 'מרגריטה' היה שיר של שלומי שבת, ואנחנו עמדנו על החוף ורקדנו כמו סחים עם ברד אלכוהולי בכוס. כי חם פה וקיץ וזה. ה'דאקירי' שהיה נמכר לפעמים כ'מרגריטה' ולהיפך, היה להיט בקיוסקים של אלנבי, והמוכר היה מוזג 'אלסקה' או משהו קפוא אחר עם צבע.

'מרגריטה' עושים מטקילה, ואפרופו טקילה - אנשים היו מגיעים בזמנו במיוחד כדי להקפיץ טקילות על הבר. לברמן היה מעין אפוד עם שוטים כשבכיס היה לו ספרייט או סודה. אני זוכרת שכולם דברו על התולעת, אבל אני בחיים לא ראיתי אחת כזאת. או שסתם הייתי שיכורה מדי.

וודקה, וורמוט, שנאפס תפוחים, נשמע יאמי והאמת היא שה'מרטיני אפל' הוא אחד מהקוקטיילים הכי מפורסמים של הניינטיז שהצליחו לעשות עלייה גם לשנות האלפיים ואיכשהו פה ושם למצוא את עצמם בתפריטים של ברים שכונתיים מתחת לבית. 'מרטיני אפל', נוצר באמצע שנות התשעים בבר בשם 'לולה' בהוליווד על-ידי בעל הבר לורן דונסוורת' והברמן אדם קרסטן. אם זה היה קורה עשור מאוחר יותר, אולי היו עושים על זה אקזיט או משהו.

ה'מרטיני אפל' החדשני הזה היה ידוע מאז ומעולם כקוקטייל האולטימטיבי של בנות. לא ברור למה. אולי התפוח ושלגייה, אולי מתיקותו הבסיסית, אולי העובדה שכוס המרטיני היא כוס המתאימה לנשים או לאוליגרכים במסיבות תה ורוב הגברים התל-אביבים החסונים מתביישים להחזיק ברקדנית הזאת ביד.

רגע, רגע, פתאום נזכרתי שהיה גם איזה משהו דוחה בשם 'ווייט ראשן'. טל גנץ הרג אותי מצחוק כשסיפר לי שה'רוסי הלבן' האחרון שהוא הכין בחייו היה ביום המילניום. אז קוקטייל המעאפן הזה עבר מהעולם, כמו שבירת חומת ברלין, כמו יריית הסיום של מלחמת העולם השנייה, כמו סגירת הכרך של 'מלחמה ושלום'. היה, נגמר ושלא תעזו לבקש את זה יותר כי הברמן יעיף אתכם לכל הרוחות. במקרה הטוב, כן.