מאינג'רה רמא: הסצנה האתיופית

מלאכי מזור יצא לבדוק מקרוב את הסצנה האתיופית בתרבות הקולינארית הירושלמית וחזר משולהב. האוכל אולי קצת לוהט, אבל הלאגרים האתיופיים בהחלט נותנים עבודה...

היה זה אי-שם בזמן שירותי הצבאי, כשהתארחתי אצל חבר לסופשבוע בכרמיאל, אז נתקלתי בתרבות המוזיקלית המסקרנת של אחינו כהי העור שבאו מאתיופיה. האיש היה די.ג'י באיזה מועדון באזור שידוע בסגנון המוזיקה השחורה שלו, וניסה להכין אותי לקראת משהו שלא חוויתי קודם. באותם ימים הלהיט האלכוהולי התורן במועדונים היה "ייגר-בול" - שילוב שעד היום אין לי מושג איך הצלחתי לסבול. ייגרמייסטר עם רד-בול. כן, מזעזע, אני יודע, אבל כשאתה על תקן אורח של וי.איי.פי אתה מרשה לעצמך לסטות מההרגלים הישנים. ירדתי מהעמדה של הדי.ג'י אל העם תוך קריצה לחבר: "שים לב, אני הולך להרביץ כמה מהלכים שלא מביישים גם את מייקל ג'קסון", זרקתי לו. בדיוק נזכרתי בקטע הזה, רגע לפני שהחלטתי שאני חייב לבדוק את הסצנה האתיופית שהולכת ותופסת תאוצה בירושלים.

התברכתי בגנים צפון-אפריקאים ואמא עם זיקה מיוחדת לריקוד, כך שהיה לי בטחון לעצום עיניים, לנענע כתפיים, לסובב את האגן ולהיסחף עם ההמון הצפוף. לא עבר הרבה זמן עד שפקחתי עיניים רק כדי לגלות שאני ניצב במרכז הרחבה, מוקף מעגלים-מעגלים ומבטים ספק מופתעים ספק מחייכים. מבט אל העמדה למעלה גילה לי את החבר מרים אגודל כשעל פניו חיוך האומר: ""סחתיין אחי, שיחקת אותה!".

למסעדת 'חבש' (Habesh), שנמצאת באחת הסמטאות שמחברות את רחוב אגריפס לרחוב יפו, נכנסנו בשבת בצהריים. וכשאני מתכוון נכנסנו אני מתכוון לכניסה סודית למסעדה, שכן, לכאורה, המסעדה סגורה בגלל שמירת השבת בשכונה. ביום רגיל הכניסה הראשית שמקושטת ומאובזרת בהתאם לאווירה מובילה היישר לחצר המסעדה. מצד אחד שולחנות ומצד שני ספות, כאשר לסועד נשאר רק לבחור את סגנון הישיבה המועדף. בחרנו בשולחן.

אינג'רה גדולה ועגולה הונחה לפנינו. יחד אתה הגיע מגש עמוס בכלי חרס מהם נמזגו על האינג'רה מספר תבשילים שכללו כמה סוגי עדשים בצבעים ותבלינים שונים, ובמרכז הונח סלט פשוט. החריף האתיופי המפורסם מגיע בכלי חרס קטן ואחרי אישור מצד הסועד נוחת בכמות זעירה בפינה ריקה.

אה, ולמקרה שמישהו עוד התלבט –את כל הסיפור הזה אוכלים עם הידיים. מה זה אוכלים? זה כאילו מנגבים, אבל בעצם קורעים חתיכה ועוד חתיכה מהספוג הטעים הזה ומעמיסים עליו כל טוב. ואם מישהו התלבט איך מנגבים את האוכל מהידיים? ובכן, את האוכל מנגבים עם ה... אוכל.

המשכנו לרחוב חבצלת, וממש בתחילת העלייה מצאנו את היעד הבא שלנו – "מטבח אתיופי". הסורגים צבועים בירוק, אדום ולבן כך שאי-אפשר לטעות. מקום קטן, אך מושקע בהחלט, עם אווירה של חו"ל. התיישבנו לשולחן, הפעם קצת שבעים, אך הריח שנישא באוויר פתח לנו את התיאבון, למרות שהבטן אותתה שאנחנו כבר שבעים. "בפעם הבאה", סיכמנו. ובכל זאת לא נכנענו והזמנו שני בקבוקי בירה אתיופית להרוות את צימאוננו.

אל הבר הבא כבר צירפנו עוד חבר. עלינו את העלייה והגענו אל בר, שאינני זוכר את שמו. הוא נמצא על חורבות בר/מועדון כושל אשר קם על אחד דומה לו וכשל גם הוא. ישבנו על הבר והזמנו 3 בקבוקי בירה אתיופית. החבר הנוסף הופתע מהמסע שלנו ושמח על הרעיון לחשוף לעולם הירושלמי את התרבות הצנועה הזאת. מה זה צנועה? הזמנו עוד סיבוב וכששילמנו, חשבנו שאולי התבלבלנו והחשבון הוא לבן אדם בודד. כן, זול. כנראה לא זול כמו בהודו או באתיופיה, אבל ממש לא כמו בברים שמעבר לפינה.

בשבוע שעבר החלטתי לגייס למסע את שירותיו של רון, חבר טוב שמתמחה לא רק ברזי הקולינאריה, אלא גם בנבכי ההיסטוריה של היבשת השחורה. הצבר היחידי שאני מכיר שדרך על אדמת אתיופיה. היתה זו אמנם דריכה קצרה בשדה-התעופה עת חיכה להמשך המסע אל מדינה שכנה באזור, אבל זה הספיק לי בשביל להחליט שאת הכתבה הזאת אני לא מסיים בלעדיו. וכאן אגב, ציפתה לי הפתעה: אם את החבר הקודם שייכתי לאסכולת ה"אני אינג'רה כבר לפני שנים אכלתי", אז את רון, שבילה שעות בנתב"ג של אדיס אבבה, שייכתי ל"וואלה, האמת שמעולם לא יצא לי". מפתיע, אך לא פחות מסקרן.

הרעב נפל על יום שבת, או אז גיליתי לו את הכניסה הנסתרת ל'חבש'. הפעם בחרנו לשבת על הספות, הזמנו אחת צמחונית והמתנו לבאות. רון התרשם מהלאגרים "המקומיים", עם העדפה ברורה לסיינט ג'ורג' הקלילה יותר. ההמתנה התארכה מעט מהצפוי אז ניצלתי את ידיעותיו של החבר בהיסטוריה המדינית. מודה, המידע היה מרתק. כמו גם הניסיונות להבין את החיבור ההיסטורי /תנ"כי לעם היהודי וד"ש משלמה המלך למלכת שבא.