נועה גולנדסקי הלכה לחגוג בפסטיבל "ירדן וינטאג' 2015" של יקב רמת-הגולן וחזרה הלומת יין ועמוסת חוויות...

הנוף הנשקף מחלון המכונית בפיתולי הכבישים בירידה מרמת-הגולן לכיוון קצרין, תמיד מעורר בי תחושות סותרות. מצד אחד, אלה נופים הפורטים על נימים של איזו ארצישראליות נוסטלגית הנושאת בזיכרונה סיפורי התיישבות וקרב, ומצד שני, קיימת הרגשה של מקום אחר...

איך שלא תסתכלו על זה, מדובר באיכות כמעט נדירה במושגים מקומיים. פסטיבל "ירדן וינטאג' 2015" (צילומים: יח"צ)

איך שלא תסתכלו על זה, מדובר באיכות כמעט נדירה במושגים מקומיים. פסטיבל "ירדן וינטאג' 2015" (צילומים: יח"צ) המרחבים, מטעי התפוחים, עצי הדובדבן והגפנים, עדרי הפרות, הכבשים והסוסים החופשיים במרעה, וכמובן - הכפור והשלג בחורף, הם מראות נדירים בארץ ומזכירים יותר מקומות בחו"ל. מפליא. כי עדיין, בכל הקשר, כשרוצים להחמיא לישראלי על משהו, נקודת ההשוואה היא תמיד חו"ל. חו"ל כללי כזה, כסטנדרט שיש לשאוף אליו. בפועל, הפער בינינו לבין העולם מצטמצם, לטוב ולרע, ולצד התחלואים, הולכים ומתרבים, גם ההישגים שממצבים את ישראל כבעלת מעמד משל עצמה, ולעתים כרף גבוה לשאת אליו עיניים. כך בהיי-טק, במדע, בקולנוע, יותר ויותר גם ביין. אבל גם בתחום הקולינריה. ראו את איזו דרך עשה המטבח הישראלי מאז ימיו בחדר האוכל הקיבוצי ועד ימינו, כשהוא שולח קנוקנות וכובש בהצלחה יעדים מעבר לים. שדות השעורה, שכבר הספיקו להצהיב משני צדי הדרך, הזכירו לי את חג השבועות הקרב ובא. טקס הביכורים בחג השבועות, היה אירוע הדגל השנתי בכל קיבוצי הארץ, מראשיתם ועד הפרטתם, והיוו תצוגת תכלית חגיגית, גאה וצוהלת, של תנובת האדמה ותוצרת המשק, על ענפיו השונים. חג הקציר הקדום ממשיך להזכיר לנו את הקשר עתיק היומין ואת יחסי הגומלין בין האדם, האדמה ועונות השנה הבאות והולכות כסדרן (לעת עתה...). ירדן וינטג' 2015 - אווירה ג

היה משהו באירוע "ירדן וינטאג' 2015", של יקב רמת-הגולן, הנמצא בבעלותם של ארבעה קיבוצים וארבעה מושבים, שהרגיש כמו חגיגות קציר, יין וביכורים גרנדיוזיות, שבהן היקב, בשיתוף נציגי הדור הצעיר של הקולינריה המקומית, הציגו לראווה את תוצרתם וחזונם. אז נכון, שהאירוע הזה היה רחוק מלהיות "עממי", והוצגה בו איכות כמעט נדירה במושגים מקומיים, אך עם זאת, הוא התאפיין באותה שאיפה בסיסית של האדם לחגוג בתום שנת עמל קשה ומוצלחת, לסמל את מעגלי החיים והטבע, וליהנות משפע יין, מני מאכלים ומחולות - אותן הנאות גשמיות המרוממות, ולו לשעה קלה, גם את הנפש, ומאפשרות להתרפק לרגע על העתיד. ואם בחגיגות עסקינן, מה נפלא יותר מאשר לקבל את פני החמה בשתיית יין מבעבע צונן? שתיית מבעבע בבוקרו של יום, היא בהכרח קריאת תיגר על המשכו, אבל באופן פרדוקסלי, ככל שאתה גומע יותר, כך אתה חושש פחות מאתגרים, ובכלל. על-מנת לצקת עוד תוכן בכוס הבלאן דה בלאן שלי, נכנסתי בשעה 11:30 למרתף היין כדי לקחת חלק בסדנה "עתיד מבעבע" שהעבירה הייננית טלי סנדובסקי. דמותו של הנזיר הבנדיקטי דום פייר פריניון נשקפה אלי בוהקת מאחד המסכים. אותו נזיר שפיתח את היסודות לשיטת ייצור השמפניה, כפי שהיא מיוצרת גם כיום, ותבע את המונח "sparkling wine" כשהכריז כי הוא טועם כוכבים, בעת טעימת יין שעבר תסיסה שנייה, מבקבוק שבניגוד לקודמיו, לא התפוצץ בעת הפתיחה. היינות המבעבעים של יקב רמת-הגולן מיוצרים גם הם בשיטת שמפיין המסורתית המספקת יין איכותי ומורכב יותר מיינות בשיטת שרמט למשל. טעמנו חמישה יינות, שלושה מהם עדיין בתהליך. כאן, בשלב "מלאכת המסיכה" נכנס תפקידו של היינן בראיית העתיד, והוא זה שצריך להחליט איך ייראה היין בעוד ארבע או חמש שנים. "קורה שאנחנו מופתעים", אמרה לי טלי כששאלתי אותה אודות מושג העתיד בעולם היין, "כי לפעמים אתה לא יכול לצפות בדיוק איך היין יתפתח בתוך הבקבוק. אנחנו יודעים די טוב, כי אחרת לא היינו מצליחים, אבל יש הפתעות לא צפויות. לפעמים הבעיה היא בשימור לא נכון כשהיין מגיע לצרכן. אנחנו משקיעים המון בלימוד הציבור על יין, איך טועמים יין, איך שותים יין, מעבירים סדנאות, קורסים והדרכות למלצרים וכדומה". ירדן וינטג' 2015 - אווירה א

על התחשבות בטרנדים, במציאות כלכלית, ובעובדה כי ישראל נמצאת רק במקום ה-86 בשוק היין העולמי, אבל במקום ה-16 במכירות של קאווה ומבעבעים פשוטים, אמרה טלי כי ביקב מכוונים רק לאיכות גבוהה, מתוך מחשבה שיין פשוט וזול יש המון בעולם, ואין להם שום יכולת או כוונה להתחרות ביינות האלה. הקרבה לגבול סוריה, לא מורגשת ביום-יום. טלי מספרת כי היא חיה בגולן כבר מעל ל-30 שנה, והיו תקופות שדיברו על החזרת הגולן, וכרגע מדברים על סכנות שונות, אבל החיים פשוט ממשיכים כסדרם. בכל מקרה, ביקב אופטימיים, כי תרבות השתייה בארץ הולכת ומתפתחת, אנשים שותים יותר יינות ויודעים להעריך יותר יינות איכותיים. תכניות היקב לעתיד הן לייצר יין עוד יותר איכותי ולהמשיך להשתפר בכל מה שניתן. בטרם יצאתי ממרתף היין החשוך גמעתי במהירות את שארית היין המבעבע מהכוס, ולנגד עיניי רצדו ניצוצות קטנים וזוהרים, פקחתי עיניים ואני מוכנה להישבע, כי רגע לפני שיצאתי אל שמש הצהריים הלוהטת ראיתי את הנזיר קורץ אלי ומחייך. כבר צהריים. השמש יוקדת, הדגים צרובים, ואפילו היינות הלבנים סמוקים. הרחבה המרכזית כבר רחשה והמתה כשוק בבוקר שישי. המוזגים מזגו, האופים אפו, השפים צלו וצילחתו, הנגנים ניגנו והסובאים שבעו. כצעד אחראי ראשון ניגשתי למאפיה. בצעתי מן הלחמים הנהדרים כשהחביב עלי מכולם היה לחם אצות שחור משחור, בעל קרום פריך ורב טעם, טבילה בשמן הזית ובמלח, ויכולתי לשוב בבטחה אל הבר ולהרוות את צימאוני בירדן שרדונה כרם אורגני אודם, זהוב וקר.

לשמחתי, בסמוך לעמדת הקפה פגשתי חבר שלא ביטל את זמנו במצגות ובמרקקות, אלא השקיע בעבודת שטח רצינית ובדגימת שפע המנות שנרקחו על-ידי הסו-שפים הצעירים והמוכשרים שקיבלו הפעם את מרכז הבמה. בהדרכתו טעמתי מזה ומזה, לגמתי מזה ומזה, ורגע לפני שהטלתי עצמי על כיסא כאבן שאין לה הופכין הספקתי לשוחח עם אוסאמה דלאל ממסעדת דלאל בעכו, שבדיוק החליף משמרת עם איתי ברנס ממסעדת מסה. המנה המצוינת שהשניים הגו והגישו הייתה, דג ים צרוב עם סלסת עגבניות, שומר ועשבים. אוסאמה דלאל חייכני וסובלני גם אחרי ארבע שעות מעל הגריל ותחת השמש. הוא מעיד על עצמו כי הוא אופטימיסט, ויש המלינים עליו כי הוא רואה את המציאות בצבעים ורודים ממה שהיא באמת, אבל זה לא מפריע לו, הוא מצדו, באמת מקווה תמיד לטוב, ומאמין שבני אדם בבסיסם שואפים לחיות חיים טובים. "הבעיה", הוא אומר, "היא לא ביני ובינך, אלא תמיד בין אלה המחזיקים את הכוח בידיים ועומדים למעלה. האירוע הזה מוכיח, לדעתי, שזה נכון, שכשכולם מרגישים טוב ונהנים, אין בעיות". הוא מודה שבעכו כיום, אכן רוב האוכלוסייה סובלת מבעיות סוציו-אקונומיות, אבל גם בעניין זה הוא מאמין שתוך כמה שנים יחול שינוי. כרגע רוב לקוחות המסעדה שלו אמנם מגיעים במיוחד מתל-אביב והמרכז, אבל כך נוצרת סצנה קולינרית ותיירותית, מה גם שהאוכל שהוא מכין, מבוסס על האוכל שהוא מכיר ולמד בבית בתוספות ושינויים יצירתיים, כמו כנאפה דג למשל. "האיזון", אומר דלאל, "נמצא בין המסורת לעתיד, כי אם נשכח את העבר שלנו, לא יהיה לנו עתיד להמשיך אתו". וחוץ מזה, בשבוע האוכל הפולני הוא התאהב בהרינג ובמיוחד בגרסתו הקיצונית כשהוא מוגש עם תותים בשמנת... חם עכשיו. מאוד. בשעת צהריים מאוחרת זו גם היינות הלבנים כבר לא מצליחים לצנן את הגוף היגע, כך שאני מוצאת את עצמי שולחת כף יד שוורידיה פועמים, אל תוך השמפניירות בהן משתכשכים בקבוקי יין, ודולה משם, פעם אחר פעם, קוביות קרח קפואות ומיד משליכה אותן לתוך כוס יין רוזה, אגב השמעת קולות שקשוק קריסטליים. ירדן וינטג' 2015 - אווירה ד

ומסביב לוהטות המחבתות, ותנורי האפייה העצומים יורקים להבות, אגנים נעים לקצב כלי ההקשה, המלווים את מנגינות העוד והחליל, ואני כבר לא זוכרת אם הלכתי או שמא באתי, כמה פעמים גמאתי את המרחק בין הכיסא הזה שכאן, לבר ובחזרה, ומי הם האנשים המסובים, האם הם אלה אתם ישבתי קודם, או אולי אחרים, עוד נגיסה ועוד גמיעה, ופתאום משב קר צונן, ותהייה, אולי נשבר החום וזו רוח הערב הקרירה שמשיבה את נפשי, אבל פרץ התנצלויות וצחקוקים מבהיר כי זהו רק קנקן של מים שנהדף בהיסח יד שנפנפה אגבית. בעודנו מפלסים דרך בין האנשים שלא יכלו לכמויות היין והחום והשתרעו להם פרקדן באברים פשוטים היכן שמצאה אותם הדרך, על ספסלים, בצל עצים, במבואות אולמות החביות, בחשכת מרתפים ובחדר העיתונות, הבנתי שכלו גם כוחותיי והגיעה העת לשוב הביתה. כשהיין נמסך בדם, יש בו כדי לפרום את קשרי ההיגיון עד להתרופפות מוחלטת. עכשיו כבר הבוקר שאחרי. אני עדיין הלומת יין אך מוצפת זיכרונות נעימים. פסטיבל "ירדן וינטאג' 2015" היה חגיגה בכחנלית כמיטב המסורת ואף למעלה ממנה. מפגן יכולות מרשים ונדיב של כל הנוגעים בדבר: אנשי היקב והקולינריה, ההפקה והלוגיסטיקה. נותר רק לקוות ולאחל שתמיד נוכל ליהנות כאן מאירועים מרהיבים, שופעים ואופטימיים מהסוג הזה.

העתיד כבר כאן: ירדן וינטאג' 2015

נועה גולנדסקי הלכה לחגוג בפסטיבל "ירדן וינטאג' 2015" של יקב רמת-הגולן וחזרה הלומת יין ועמוסת חוויות...

נועה גולנדסקי הלכה לחגוג בפסטיבל "ירדן וינטאג' 2015" של יקב רמת-הגולן וחזרה הלומת יין ועמוסת חוויות...