מיכל בוטון ואבירם כץ, מתוקה אמיתית ומריר פוטנציאלי, מפלרטטים אחד עם השני במטבח ומחברים בין קינוחים לאלכוהול...

האלכוהול הראשון הוא קצת כמו סקס. לאט, לאט מתרגלים ובסוף כבר אי-אפשר בלי זה... (צילום: מיכל בוטון)

בינינו, האלכוהול הראשון הוא קצת כמו סקס. לאט, לאט מתרגלים ובסוף כבר אי-אפשר בלי זה... (צילום: מיכל בוטון) מיכל:

אין לי סיפור מגניב על המפגש הראשון שלי עם אלכוהול. כשחושבים על זה, לרוב האנשים שאני מכירה אין סיפור מגניב על המפגש הראשון שלהם עם אלכוהול. אנשים בדרך-כלל זוכרים את הפעם הראשונה שבה פשטו עם החבר'ה על ארון המשקאות של ההורים, כחוויית האלכוהול הראשונה, ועל פי רוב לא מדובר בחוויה מרנינה במיוחד. אבירם: קצת כמו סקס, כשחושבים על זה, לא? בהתחלה אתה מכריח את עצמך לעשות את זה אפילו שזה לא נעים במיוחד. לאט, לאט מתרגלים ובסוף כבר אי-אפשר בלי זה... מיכל: רוב האנשים כנראה טועים, משום שרובנו טעמנו לראשונה אלכוהול בצורת ליקר זול שהוטמן בבונבוניירה זולה עוד יותר שהדודה הפחות אהובה עלינו הביאה לחג. אבירם: אני דווקא אהבתי את השוקולדים האלו כשהייתי ילד. מיכל:

ילדותנו, שעברה עלינו בשנות השמונים, נתנה לגיטימציה לאחת מהעוולות הקולינריות-אלכוהוליות היותר נפשעות שידענו. אלכוהול זול הוספג בעוגות בכמות נדיבה והחריב כל חשק לביס המתוק או לטיפה המרה. סברינה, היער השחור, כדורי שוקולד, פרלינים... הכל שחה בחרא הזה. זיכרון רע מביס רע עוד יותר. ואני לא רוצה אפילו לדבר על הזוועה הקרויה "תמצית בטעם רום", שכן, כל קשר בין התמצית לטעם הרום - מקרי לחלוטין. אבירם: או לטעם בכלל. מיכל: התחלתי לחבב אלכוהול הרבה לפני שהתמקצעתי בקונדיטוריה. אבירם: גם אני! ממש נפש תאומה. מיכל:

אפייה ושתייה הן שתי פעולות שמלוות את חיי כבר קרוב לעשור. אבירם: גם אצלי, רק בלי הקטע של האפייה. מיכל: ובכל זאת, רק בשנה האחרונה החלטתי להקדיש זמן ומחשבה ולמזג בין שתי האהבות הגדולות שלי באופן שיצדיק את עצמו ויפריך את הרושם ששנות השמונים הותירו עלי ועל חבריי. בהתחלה ההמרות היו פשוטות: במקום רום רע - רום איכותי וטוב, במקום ליקר קפה לא ממותג בעל טעם תעשייתי - קלואה, במקום תמצית בטעם רום - כלום. המשכתי לכיוון הג'לים האלכוהוליים (המועדף עלי היה ג'לי שנדי). להוסיף ג'לטין לקוקטייל, כמה פשוט. איך לא חשבו על זה קודם? אבירם: פשוט מאוד. למה לקלקל את הדרינק?! מיכל:

משם הדחף התחיל לשלוט בי. אין עוגת תפוזים שלא התחננה להיספג בקמפארי, צימוקים דרשו ממני השרייה בגראפה (אהבתי את הפיוטיות שבשידוך), פתאום מאפינס קפה כמו רוקנו את עצמם מולי והתמלאו מחדש בגנאשים של שוקולד מריר עם וויסקי. בשלב הזה, נוצרה אצלי תחושת שליחות. רצון לפצות את ילדי שנות השמונים באשר הם על העוול שנגרם להם בילדותם. אבירם: שמעת את זה, אימא? זה הכל הקינוחים של הילדות שדפקו אותי... מיכל: אז אפיתי טארט שוקולד מר ועשיר במיוחד ורציתי לפנק אותו בגראפה. כזכור, אלכוהול, עתידו להתנדף באפייה, לכן את הגראפה הוספתי לשכבת הציפוי של הטארט בגמר האפייה. לא חיכיתי (כנדרש) שהטארט יתקרר לפני שציפיתי אותו, מה שגרם לו "לשתות" חלק מהציפוי - אבל הפעם עשיתי את זה במכוון. הטארט ישב במקרר ודפיקה נשמעה בדלת. אבירם כץ הגיע מתלונן כולו על החום ועל עוד כמה דברים (אני לא תמיד מקשיבה...). הושבתי אותו בסלון ופתחתי פחית של גינס במטרה לטשטש את אויב המתוקים המושבע, לפני שאני מגישה לו פרוסה מהעוגה. הנחתי לידו פרוסה וכפית ורצתי חזרה למטבח. לא תמיד נעים לי לשמוע את דעתו, למרות שלרוב אני מבקשת אותה. אם אפשר להימנע מהבעת פניו בזמן הטעימה, הרי זה מבורך. להפתעתי הרבה נשמעה קריאה נרגשת מהסלון "מיכל!". אבירם הואיל לקום מהספה לקראתי וקירב לי לפה כפית עם ביס מהעוגה: "מה אתה נותן לי לטעום? אני יודעת מה הטעם". אבירם: "אני מכיר אותך יותר מדי טוב, ואני זין אם טעמת מזה בכלל, אבל אני מתכוון שתיקחי את הביס ואז שלוק מהגינס. זה מושלם". מיכל:

שיתפתי פעולה כדי לרצות אותו. זה היה רגע נדיר של הסכמה מלאה בינינו. גינס וגראפה מעולם לא יצרו הרמוניה כה מושלמת. הגילוי המלהיב מילא אותנו בתחושה מופרזת של שליחות. אבירם: אני סתם הגעתי שתוי. מיכל: נשתף פעולה! נחקור את הנושא!! נשתמש בקינוח כמתווך בין משפחות רחוקות ככל הניתן של אלכוהול ונבקש למצוא טעמים מאוזנים חדשים שעושים היגיון רק בזכות דבר מאפה, או קינוח. נקווה שנצליח. אבירם: ואם לא, לפחות נשתה משהו קטן על הדרך... מיכל: זורמת אתך מותק...

המעבדה: חיבורים בין אלכוהול למתוקים

מיכל בוטון ואבירם כץ, מתוקה אמיתית ומריר פוטנציאלי, מפלרטטים במטבח ומחברים בין קינוחים לאלכוהול...

מיכל בוטון ואבירם כץ, מתוקה אמיתית ומריר פוטנציאלי, מפלרטטים אחד עם השני במטבח ומחברים בין קינוחים לאלכוהול...