אסנת גואטה מדלגת בין הסירים ומשקה שפים ביין עד שהם מוכנים לגלות לה מה הם בעצמם אוכלים. והפעם: נועה לוי מה'איטלקייה בפשפשים' ביפו…
אבל נועה לוי היא פצצת אנרגיה שלא נחה לשנייה, גם לא כשאנחנו מתחילות לשתות מהקריניאן שדורש מאתנו כמה דקות של מנוחה כדי לתת לו להיפתח. מתברר שלמרות הרקע המרוקאי שלה, הבחורה הזו מבשלת אוכל תורכי כבר מגיל אפס, למרות שהפעם הראשונה שלה בתורכיה היתה רק לפני שלוש שנים. איך? איש לא יודע אבל נועה לוי מעידה על עצמה שהיא היתה מערבבת בשר ויוגורט בלי שאמא שומרת הכשרות שלה תדע, מחפשת אחר תרד תורכי בשוק ודולה כיסוני שישברק מיוגורט חם עוד לפני שהתחילו להגיש את זה בכל מסעדה תל-אביבית.
אולי הדור החדש של השפיות מגיע ממקום אחר מבחינת הגישה, אני חושבת לעצמי קצת מסוחררת, כשנועה מספרת שלה לא היו קשיים כאישה במטבחי מסעדות. כן, יש מגבלות עתידיות, כן, זה משפיע בטירוף על המצב האישי ופוגע במערכות יחסים, וכן, איפשהו המחשבה על ילדים מהדהדת לך בפעימות חלושות מאחורי האונה השמאלית בידיעה ברורה שכרגע תתעלמי ממנה. אבל המחשבה על משפחה ובת-זוג היא נחלת שפים גברים גם כן, ולעבוד עם גברים במטבח מהווה רק איזון מבחינתה...
היין מתחיל לעטוף אותי בשמיכה רכה של עונג, הוא נפתח יותר ויותר והטעמים שלו פורצים החוצה כמו שורשים, יש בו משהו נח לשתייה, מחוספס, אבל נגיש. למרות שייעדו אותו כביכול לתבשילים ובשר, אני מוצאת שיש בו נעימות שתייה מצוינת, טעמים מתובלים וניחוחות של דובדבנים חמוצים ושזיף מיובש ברקע שעושים חשק עז לאכול משהו טוב לצדו. וכן, אני רעבה.
הרעננות המושלמת של המנה, השילוב האולטימטיבי הזה בין כפריות איטלקית לרעננות ים-תיכונית לא רק עובדת היטב במנה או בכלל מושלמת לקיץ, אלא גם עובדת מדהים עם היין. למרות הנוכחות המחוספסת והעשירה שלו, סטייל העולם הישן - הוא מתחבר נפלא עם הרעננות של העולם החדש שהיא מייצרת.
התרעות פיקוד העורף