שמוליק וולברג דילג בין חגיגות ה-4 ביולי ליום הבסטיליה, וחזר למערכת עם תובנה: בין חגיגת עצמאות אמריקאית לזו הצרפתית יש אולי כמה קווים מקבילים, אבל עם קלאסה נולדים...
"קומו ילדי המולדת, הגיע יום התהילה" - ותודה לידידי הטוב יאיר היידו על העזרה הפרנקית - זהו כמובן משפט הפתיחה של ה'מרסלייז', ההמנון הצרפתי שעדיין מהדהד בראשי לאחר שהתכבדתי לחגוג את יום עצמאות צרפת, הלא הוא יום הבסטיליה, במעונה הרשמי ביפו של אלן לגל, שגרירת צרפת בישראל, בערב ה-14 ביולי.
לעומת זאת, על אדמת צרפת המסיבה היתה הרבה יותר קז'ואלית, בעלת אווירה יותר דיפלומטית-חברית והרבה פחות פוליטית. זה כנראה משקף את דמותה של השגרירה הטרייה שהסתובבה לה בחופשיות וניהלה סמול טוק נינוח עם כולם בלי שיסתובבו סביבה יותר מדי שומרים שמלחששים לתוך צווארון חולצתם.
הכיבוד אצל האמריקאים היה מבוסס על תרבות האוכל המהיר, כאשר מיטב מותגי הבורגר והפיצות האמריקאיים כיכבו שם כספונסרים. הצרפתים לא יכלו, כמובן, להשתמש ברעיון הזה, אבל גם לא יכלו לכלכל כמות כל-כך גדולה של אנשים בארוחה צרפתית קלאסית ועל כן נמצא הפתרון בעזרת פטיפורים (במבטא צרפתי כמובן) שהיו נפלאים והתאימו בול לאווירה, למזג-האוויר ולנוזלים.
הבדיחה היא שלימים פגעה מגפת הפילוקסרה בכרמים הצרפתיים וכדי להחיותם מחדש הוחזרו גפנים מהיבשת החדשה חזרה למקור הולדתם, אלא שגנים אמריקאים כבר שכנו בתוכם.
במסיבה בה חגגו את עצמאות צרפת כיכבו הטריקולור של קוניאק: הלבן – גריי גוס, כמובן; החום - קוניאק קורבזייה; והצבע השלישי היה צבע משתנה - תלוי בקוקטייל שקיבלת – על-בסיס שני המותגים המפוארים הללו.
השמפניה מבית 'לורן פרייה' גם היא זרמה כאן כ'אוויאן' ו'בדואה'. המפתיע היה, שדווקא היין - מקור גאווה צרפתי מובהק - היה מתוצרת מקומית. נו, אז כנראה שהצרפתים הם בכל זאת לא כאלה סנובים ודווקא כן מפרגנים לנו קצת.
התרעות פיקוד העורף