הזמן הקפוא

דוד הירשפלד נשלח ליפו, לעשות היכרות ראשונה עם הטברנה של אלירון - חמארה כמו פעם שהזמן קפא בה, עם כיסאות קשים, כוסות קפואות ומזיגה מושלמת של בירה

"מתג לי קונספט עיצובי בבקשה"

היום, כשאדם פותח בר, הוא מביא ממתג, לוקח מעצבים, שוכר יח"צנים, מוצא מישהו שייבנה לו את הקונספט ומעסיק קניין שיסתובב בשוק ויביא לו את "הכלי הזה, כמו שיש במקום ההוא על המדף, שאף אחד לא יודע מה הוא ולמה הוא משמש אבל כנראה שפעם היו מכינים בו סודה או חמאה". כמות המקומות שצועקים "חשבנו על הסדק בקיר" היא עצומה אבל מספר מקומות שאומרים "אנחנו פשוט חיים עם הסדק בקיר כי מה שבאמת חשוב זה הבירה", פוחת מיום ליום. המקומות האלו, כבעליהם, נזנחים ונזרקים ואלו מהם שנשמרים עושים זאת רק בזכות זכרון ילדות של מישהו שישב לידכם ברכבת או בבר ונזכר בימים שבהם כולם מזגו במזיגה איטית. כמובן שהוא גם מכיר וזוכר את מי שהמציא את שיטת המזיגה הזאת (אגב, כנראה שלמישהו שפשוט לא היה כוח להחזיק את הכוס ביד). המקומות הספורים האלו, כמו הטברנה של אלירון, הם המקומות שבהם אפשר לראות שגם אב ובן יודעים למזוג בירה טובה ולפעמים, כמו במקרה הזה, הבירה אפילו יותר טובה. את החוויה הכללית אני לא משבח. אני נהנתן ובליין - אני תמיד מעדיף כורסא על פני כסא של כתר, צל (או אפילו חושך) על פני שמש ואת הבחורות של תל אביב אני מעדיף לראות בים מאשר בשוק הפשפשים.

גולדסטאר כמו שצריך