לכבוד החורף בוחרים חברי מועצת סנהדרינק את הדרינק החום שעושה להם חם בלב. והפעם: חיליק גורפינקל עם בלנטיינ'ס...

המון, המון זמן, לא הייתי ב'בר-בוניה'. גם כשאני מגיע, זה רק פעם בשנה, בערך. אולי. ואני מתגעגע. מאד מתגעגע. אבל לא בא. יש לי המון תירוצים, לא רעים אגב, אבל הם כולם, כמו כל התירוצים, רק תירוצים. איני יודע בדיוק מדוע איני מגיע. ניסיתי לשאול את עצמי האם זה בגלל שעזרא הוא ככה עכשיו. חלש קצת. אבל זה שטויות. ראיתי אותו במצב גרוע בהרבה וגם אז לא היה חלש בעיני. אז אולי זה בגלל שהוא לא שותה יותר ולכן איני יכול לשתות אתו אלא רק, אם אני רוצה, לידו...

הם אוהבים אותו לא רק בגלל מה שהוא, אלא בגלל מה שנדמה להם שהוא הופך אותם אליו... (צילום: חיליק גורפינקל)

הם אוהבים אותו לא רק בגלל מה שהוא, אלא בגלל מה שנדמה להם שהוא הופך אותם אליו... (צילום: חיליק גורפינקל) לא. זה גם לא זה. אני חושב שאני מתבגר. מזדקן כמעט. והדרך הכואבת, אבל ההכרחית, להתבגרות, ולו גם החלקית, שאני חווה סוף-סוף, בגיל חמישים, היא להכיר בעובדה שהייתי במשך שנים ארוכות מספור סוג של גרופי, מעריץ שוטה ושותה, של עזרא (ומתי. ועוד כמה זמניים שכאלה שחלפו בדרך). להכיר בזה ולנסות, בכאב רב, להיגמל. להיגמל מעזרא ועל הדרך גם ממשקאות זוללי אנרגיה, גופנית וגם נפשית, כמו הוויסקי שהייתי שותה אתו. אל תבינו אותי לא נכון. אין שום דבר רע בעזרא. להפך. עזרא מרמלשטיין הוא אחד האנשים הכי מקסימים שאני מכיר. אני יודע שיהיו כאלה שיתווכחו איתי. הם יזכירו לי שהייתי מאוהב בלא מעט דרקעס ולשיטתם גם עזרא הוא משהו כזה. שתיין ופתיין. לא של קטינות, או אפילו נשים בוגרות (למרות שהיו ויש נשים בחייו של עזרא כמובן), של גברים במיטב שנותיהם שמרגישים צורך עמוק להסתופף בחברתו בכל רגע פנוי (הם לא רבים אגב, לפחות לא בשנים האחרונות, לא באמת). וויסקי-בלנטיינס-בקבוק-444x1024

חברתו, כאמור, היא יופי של דבר. מצחיקה ושנונה ואוהבת, בדרכו המוזרה. אבל לא זה הסיפור. חבריו-מעריציו של עזרא, באמת אוהבים אותו, לפעמים אהבת נפש. אבל זה לא הכל. הם אוהבים אותו לא רק בגלל מה שהוא, אלא בגלל מה שנדמה להם שהוא הופך אותם אליו. אני כולל את עצמי בזה כמובן, אבל נדמה לי שאחרי כמה שנים טובות שבהן הפסקתי לפקוד, לפחות באופן קבוע, את הבר של עזרא, אני יכול לנסות ולהכריז שאני כבר לשעבר בתחום הזה. מה שנדמה לנו שעזרא עושה מאתנו - הוא כמובן גברים. גברים אמיתיים. כאלה שאם אינם פותחים חביות גולדסטאר ענקיות - מהסוג הישן של פעם, שהיה להן פותחן מיוחד - יחד אתו בבריכות הדגים של גן שמואל (או כפר גלעדי, איני בטוח היכן זה התרחש בדיוק, או שותים בקבוק שלם של מים שהם בעצם md(ככה קוראים לזה) מהול אצל בת-דודה שלהם באמסטרדם אחרי הופעה של הסטונס ואחר-כך כמעט מתים ברכבת התחתית אבל שורדים אפילו את זה, והשד יודע מה עוד הוא עשה או אומר שהוא עשה. מבחינתי, אגב, אין שום חשיבות לשאלה האם הדברים קרו באמת. הסיפור הוא שקובע. וכשהסיפור הוא טוב, לא משנה אם הוא קרה באמת. ואצל עזרא הסיפור תמיד היה טוב. הכי טוב שיש. אבל אני קצת התעייפתי. למרות שזה הוא שחגג כבר שבעים ושרד בדרך לפחות שבץ מוחי אחד. לא מעזרא, שגם אם התעייף קצת, הוא עדיין מצחיק ומקסים ובן-אדם הכי בן-אדם שיש. מעצמי. מהניסיון הנואש והפתטי שלי להיות, ולו גם לשעה בשבוע, גבר. גבר שבגברים זאת אומרת. כי אני יודע שכבר לא אהיה. ובעצם תמיד הייתי. אולי בגלל שיש לי את האומץ להיות פחדן. והאומץ, זה הנובע מפחדנות, כולל לא רק את הניתוק הכואב מעזרא ובר-בוניה שלו, הבר שעליו אמר הוא עצמו שזה הבר הכי טוב בעולם. הוא צודק. אלא גם מהבלנטיינ'ס שהייתי שותה אתו. וטוב שכך. לא כי זה לא טעים. לא כי שתיתי יותר מדי. כי עזרא לא שותה את זה יותר ורק אתו הייתי שותה את זה. מדי פעם, כשיאשה מגיע לבקר אותי, אני מוזג לשנינו קצת. טוב, לי קצת ולו הרבה. מוזג ונזכר. עוד לא מאוחר. אני עוד יכול לחזור. אבל אני חושש שזה לא יקרה. לא כמו פעם. אולי מדי פעם. אבל לא כמו פעם. אני מאד אוהב אותך עזרא. אני מקווה שאתה יודע את זה.

מומלץ בחום: וויסקי בלנטיינ'ס

לכבוד החורף בוחרים חברי מועצת סנהדרינק את הדרינק החום שעושה להם חם בלב. והפעם: חיליק גורפינקל עם בלנטיינ'ס...

לכבוד החורף בוחרים חברי מועצת סנהדרינק את הדרינק החום שעושה להם חם בלב. והפעם: חיליק גורפינקל עם בלנטיינ'ס...