השבוע מלאו שבעים שנה לתום המצור הגדול על לנינגרד. ליאור הרגיל מספר על הרעב ששרר בעיר, מפליג למחשבות על הקשר בין קניבליזם לאלכוהול (לא מה שחשבתם) ומקנח בשני מתכונים של הצבא האדום

השבוע ציין העולם שבעים שנה לסיום המצור הגדול על לנינגרד במלחמת העולם השניה. המצור המפורסם, שארך שנתים וחצי, הסתיים ב-27 בינואר 1944 לאחר שגבה את חייהם של כמליון וחצי נפשות. מדובר באבדן חיי האדם הגדול ביותר בעיר בעידן המודרני (יותר, למשל, מאשר בהירושימה ובנגסקי). תיאורי שורדי המצור בעיר הם לא לבעלי לב רך, אך מה שלכד את תשומת ליבי היו תיאורי השגת המזון. חיות הבית נאכלו כולן כבר בשנה הראשונה, עכברושים היו הבאים בתור ויכולות לכידת הציפורים שוכללו לדרגה כזו עד שהאימרה הרווחת היתה שציפורים פסקו לעוף מעל העיר. השיא המחריד נרשם כאשר קמו חבורות שצדו אנשים לשם אכילתם, ואילצו את רשויות העיר להקים מליציה מיוחדת לנושא. המחשבה על קניבליזם לא פסקה לנקר במוחי, אז התחלתי לחפור. מקור המילה בשפה הספרדית והתופעה מכונה על שבט באיים הקריביים. בעולם החי נדיר למצוא קניבליזם בקרב חברי הלהקה, אבל לא כלפי בני אותו מין מלהקות זרות. בני האדם לא יוצאים מן הכלל, אבל ברגע בו החלה האנושות לפתח ישובי קבע גדולים נולדו גם חוקים שנועדו למנוע אנרכיה והחלו להתפתח דתות ממסדיות שיצרו טאבו בנושאים מהותיים יותר כדי לקבע איסורים קבועים וחזקים יותר מכל חוק. קניבליזם היה אחד הראשונים שבהם. במקומות שבהם היה הקניבליזם תופעה רווחת היה מדובר על פי רוב בכורח המציאות. מחסור בחלבונים ומלחמה על מזון בשטח טריטוריאלי מצומצם הובילו להריגת בני שבטים יריבים גם למטרות אכילה. במקומות בהם היה שפע יחסי או מרחבים גדולים התופעה נפוצה פחות. התיעוד המודרני של התופעה מגיע מאיים כמו הקריביים ומהעמים הפולינזים (אפילו המאורים הניו-זילנדים, שמא זו הסיבה שהם שחקני ראגבי כל כך טובים?). תנאים גיאוגרפיים קשים יוצרים גם הם לעתים "איים" מבודדים בתוך יבשה, ודוגמה מובהקת היא פפואה גינאה החדשה, שם עדיין חיים שבטים בהם מספרים ציידים זקנים סיפורי צייד אדם. בחלק מן המקומות הולידה התופעה אמונות ומיתוסים שהעצימו את האקט, וכך אנו מוצאים עד היום בחלקים של אפריקה המשוונית טקסי אכילת לב ומוח של היריב כדי לכבוש גם את רוחו. על אידי אמין דאדא, בעל כנפי הצניחה הצה"ליות, מספרים שבתשובה לשאלה האם אכל ארבעה עיתונאים בריטים גיחך ואמר שכולם באפריקה יודעים שבשר אדם לבן מגעיל. גם היום מופיעים תיאורים על אכילת בשר אדם טקסית כזו, למשל במלחמת האזרחים ברפובליקה המרכז אפריקאית. הקולוניאליזם הביא סוף כמעט מוחלט לאכילת אדם, ובמקומות בהם מופיעים תיאורים כאלה, כמו במקרה של המצור על לנינגרד, מדובר על אקט נואש ולא מתוך אידאולוגיה. הקורלציה בין האיסור על אכילת אדם למהפכה החקלאית ברורה. במקומות בהם עבר האדם לעסוק בחקלאות כמעט ונעלמה התופעה. מי שיודע שהחקלאות נולדה, או לפחות התפתחה, גם בגלל תאוות האלכוהול לא יכול שלא להגיע למסקנה שגם אלכוהול אחראי להפסקת הקניבליזם. חקרתי עוד מעט בנושא, וגם אם אין מחקר או תיאוריה מסודרת בתחום, הרי שקל לראות שבחיי השבטים שתועדו כקניבלים לא היה אלכוהול משמעותי. לזכרם של אנשי לנינגרד האמיצים קבלו שני מתכוני אלכוהול של הצבא האדום: וודקה אפטרשייב – המחלקה אוספת קופונים מכל חבריה וקונה את כל בקבוקי האפטר שייב מהקנטינה. מחכים ללילה, או לטמפרטורה מתחת למינוס עשרים מעלות. לוקחים ברזל זוית של 2 מטר פלוס ואוחזים באלכסון (זהירות, יש להשתמש בכפפות אחרת הידיים עלולות לדבוק בברזל). שמים כלי קיבול מתחת ומזרימים את נוזל האו דה קולון מלמעלה. השמנים והמים שבבושים קופאים ונדבקים לברזל. האלכוכול זורם למטה. עכשיו יש וודקה. לחם משחת נעליים - לוקחים כיכר לחם בת יומיים וחותכים אותה לאורכה (בחצי הגובה). מורחים בנדיבות על כל צד פתוח משחת נעליים ומניחים ליממה. למחרת חותכים כעובי אצבע מתחת למשחה, הלחם ספח את האלכוהול מהמשחה, ובתיאבון.

וודקה אפטר שייב וקניבליזם