ניר קיפניס על היום שבו גילה את הויסקי קראגנמור ששינה את התפישה שלו ביחס לאיזה פרחים עושים לך טוב

בכל אשם טל חוטינר. רק שתדעו. חברי ושותפי לסנהדרינק היה בעברו בכיר בתעשיית האלכוהול בישראל. תמונות שלו בחצאית סקוטית כשגריר ג'וני ווקר למזרח-התיכון (משום מה הסורים לא התלהבו מהתואר ולא הזמינו אותו להרצות), תוכלו למצוא באתרים שמיועדים לאנשים שמתחרמנים מגברים בחצאית, אבל לפעמים הוא עסק גם בדברים מהוגנים, כמו בערב ראש-השנה לפני תשע שנים בדיוק, כשהוא הופיע אצלי עם בקבוק קראגנמור. כמו רוב הישראלים, גם אני הייתי אז בשלב המעושן של חיי, כלומר – בכל הקשור לוויסקי. המדף שלי כלל בעיקר את המותגים המובילים מהאי איילה: קאול-אילה, לאפרויג, באומור ואחרים, בראשם כמובן לגבולין – שהיה ונותר עד היום בעיני מלך-מלכי המעושנים. אם כבר הצליח מישהו להזיז אותי מחופי איילה, זה היה סינגל מאלט כמו טאליסקר, מהאי סקאי הסמוך, או בלנדד משובח כמו הג'וני ווקר שחור-התווית. מאחר שלא נעים לקבל בקבוק לראש-השנה בלי לשתות לחיים עם השליח, טעמתי את הקראגנמור מיד. הצצתי – ונפגעתי. ההיכרות עם הוויסקי הנעים והפרחוני, עם הארומה הנפלאה והטעם המורכב, שינתה את טעמי בוויסקי מהקצה אל הקצה. אני עדיין מחזיק כמובן אוסף מכובד של מעושנים כבדים על מדף הוויסקי שלי, כי יש רגעים שבהם גבר רוצה להרגיש טעם של עשן, אפילו אם הפסיק לעשן כבר לפני שנים רבות, אבל הטעם התחיל להתפתח לכיוונים פירותיים יותר, מורכבים יותר... התחלתי להסתובב בספיי-סייד: מבקר בגלנליווט (שעל חיבתי לגרסת ה–18 שלו, כבר כתבתי כאן בעבר), מתארח בגלנפידיך (ובמיוחד ב"בלוויני" שתוצרתה עודנה אהובה עלי מאוד!), חוצה את נהר הספיי כדי להגיד שלום במקאלן, חוזר בחזרה לגדה השנייה לטובת ארבלור – ועוד, ככל שהספיקו לי המזומנים בכיסי ואורח הרוח של מארחיי הסקוטים. לפני שני חורפים, הגשמתי חלום והצלחתי לשלב את אהבת הנעורים שלי עם זאת הבשלה יותר. התחלתי את המסע באיילה (מי שעדיין מעדיף מעושנים, מוזמן לחפש בסנהדרינק את רשמי הביקור שלי בלגבולין), למחרת המשכתי לאזור הספייסייד ואחרי לילה בטירה של ג'וני ווקר (עם כל סוגי הוויסקי של תאגיד דיאג'או חופשי על הבר, או במילים אחרות: איזה כיף לטפס למיטת האפיריון אחרי בקבוק של ג'וני כחול...וכן, גם אני נאלצתי ללבוש חצאית בטירה, כמו שתיעד הקולגה-לשעבר והקורא בהווה גיא גיסר בתמונות קשות שהעלה לפייסבוק) התעוררנו לבוקר לבן, עם שלג שנערם מחוץ לטירה ועם מסע מזקקות קצר. על הביקור שלי במזקקת "קארדו" שכלל טיול קטן בלנדרובר למעיין הסמוך ולגימה של בקבוק ג'וני גרין במה שהפך בהדרגה לסופת-שלג, כבר כתבתי כאן בעבר, אבל על התחנה הראשונה של אותו היום, מזקקת קראגנמור, טרם הרחבתי. הסיור במזקקה, בגלל השלג שבחוץ, היה קצר ואחרי סיבוב שהוכיח שהמזקקה הזאת יפה מש כשם שהוויסקי שהיא מייצרת הוא נפלא, התיישבנו לטעימה שהתחילה בקראגנמור בפשוט (עד כמה שוויסקי נפלא כזה יכול להיות פשוט) והמשיכה אל חביות ושנים שפשוט כבר אי אפשר למצוא יותר בשום מקום, אבל למה להכביר מילים כשאפשר לתת לתמונות לדבר? אז הנה אני מרים כוסית של "קראגנמור 30" לחיי הוויסקים העדינים והמורכבים יותר, ולחיי חוטינר שקלקל את הטעם שלי, בדיוק לפני תשע שנים ומאז לא מפסיק לקלקל...

פרחוני זה הכי אחי

ניר קיפניס על היום שבו גילה את הויסקי קראגנמור ששינה את התפישה שלו ביחס לאיזה פרחים עושים לך טוב. לחיי הוויסקים העדינים והמורכבים יותר

ניר קיפניס על היום שבו גילה את הויסקי קראגנמור ששינה את התפישה שלו ביחס לאיזה פרחים עושים לך טוב