יאיר גת טעם את יין הרוזה החדש של יתיר וחושב שגם אם אתם מאלה שלא עפים על יינות רוזה, דווקא הרוזה הזה בא מה זה בטוב...
עד כמה שזה נשמע מפתיע, יכול מאוד להיות שהיינות הראשונים שנוצרו בעולם אי-פעם היו ורודים. בסך הכל זה די מתבקש. על-פי הסברה, היצרנים הקדמונים, שלא היו מאוד חזקים בקירור, היו סוחטים את הענבים מיד לאחר הבציר, עם מינימום השרייה על הקליפות, כך שבמונחים של ימינו, היינות שהם עשו היו מופיעים תחת הקטגוריה: 'רוזה'. יינות בעלי צבעים עזים יותר, החלו להופיע על במת ההיסטוריה רק לאחר שהתעשייה התפתחה קצת, כאשר מכבשים תפסו את מקומן של הרגלים היחפות על רצפות הייצור.
היינות שישבו קצת על הקליפות וספגו מהן צבעים, טעמים וחומרים שתרמו למבנה שלהם, היו אכזריים לטעמם של רוב הצרכנים. ג'נטלמנים אמיתיים העדיפו על פניהם את יינות הקלארט מבורדו שהיו מעודנים מאוד ובהירים מאוד. כמעט רוזה. גם המבעבעים הראשונים בעולם היו ורודים ואפילו כיום, כשהסטנדרט בשמפיין הוא יינות לבנים, לא חסרים יצרנים שמוסיפים ליין קצת אדום. זה טוב גם למורכבות וגם להכנסות.
עולם הרוזה שינה את פניו לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר לפחות על-פי האגדות, יינן אמריקאי בשם בוב טרינצ'רו, החליט לא לשפוך מכל של זינפנדל שהתסיסה שלו נעצרה, אלא לחזור לטעום אותו לאחר כמה שבועות. התוצאה הפתיעה אותו במתיקות ובעסיסיות שלה וכך נולד הזינפנדל הלבן – שהוא בכלל יין ורוד - וכבש את הקהל האמריקאי. גם באירופה עשו יינות ורודים. בשמפיין, בפרובאנס שהרוזה שלו מבוסס גרנאש ומתאפיין בחדות ויובש, ובאזור תבל בו מיוצרים יינות עגלגלים יותר.
הוא נעשה ברובו מענבי גרנאש, עם תוספת קלה של טמפרניו, שגדלו בכרמים חדשים יחסית ביער יתיר. יש לו צבע בהיר מאוד, יותר כתום מוורוד וריחות של מינרלים, פירות כתומים, פירות לבנים ופריחה. המגע שלו עם החך יבש ומוצק וטעמי הפרי הנקיים והעשירים נתמכים בחמיצות נהדרת. וכמו שאפשר לצפות מיתיר, זה לא עוד רוזה חנפן ופירותי, אלא יין עם סכין בין השיניים, מהסוג שזקוק לאוכל לידו. "גרנאש הוא זן שמתאים מאוד לרוזה" ציטטתי כאן לא מזמן את ערן גולדווסר, היינן של יתיר, "כי הוא ממצה טעם, בלי למצות טאנין". תרשו לי להוסיף שהרוזה הזה מאוד מתאים לי.
התרעות פיקוד העורף