נועה גולנדסקי במסע רווי אלכוהול בעקבות אבותינו השתיינים מתקופת המקרא ועד לעידן המגה-ברים של ימינו...

"יהודים לא שותים! הם אף פעם לא שתו שלא לצורך קיום מצוות וטקסים דתיים. זה ידוע מאוד ששתיינות היא מנהג של הגויים", קבעה אמי נחרצות אגב לגימה גדולה מכוס היין השלישית שלה. "בכלל, כל השתייה המוגזמת הזאת שלכם היא דבר חדש שהתפתח בעשרים השנים האחרונות. בזמננו זה לא היה מקובל. נכון?".

לא יתכן כי הקלות והנכונות, בה נסחפו בני העם הנבחר בנהר האלכוהול השוצף, צצה יש מאין... (צילום: יח"צ)

לא יתכן כי הקלות והנכונות, בה נסחפו בני העם הנבחר בנהר האלכוהול השוצף, צצה יש מאין... (צילום: יח"צ) אמא הפנתה מבטה לקבלת אישור מראש המשפחה שעסק באותו רגע ב'שיפור' סלט הפירות על-ידי טפטוף אינטנסיבי של ליקר קוואנטרו, ובידו השנייה מזג לכל דכפין גראפה תאנים תוצרת בית. "איזו שאלה", אישר אבא, "כל מה שהיה אז זה יין קידוש מתוק שנקרא יין פטישים ושטוק 84. לפעמים באירועים חגיגיים במיוחד היו פותחים בקבוק קוניאק". מה?", שאלתי מזועזעת, "אז מה עשיתם כשנפגשתם עם חברים, שתיתם גזוז?", "כן", ענו שניהם פה אחד... בשלב זה משהו החל מכרסם בי. זה לא משונה שבפרק זמן קצרצר של 20 שנה הפך העם המתנזר, שלא לומר הסגפן, חברבורותיו, כך שכיום בכל מטרופולין, ביישובי ספר, בכפרים ואף בפאתי קיבוצים יש אין ספור מקדשי שתייה, נטעו כרמים, הוקמו יקבים ומני מבשלות שיכר, ובני ובנות ישראל אוחזים בכוסות המשקה באותה טבעיות בה הם אוחזים בפיתה, בספר או בנשק? לא יתכן כי הקלות והנכונות, בה נסחפו בני העם הנבחר בנהר האלכוהול השוצף, צצה יש מאין. לא!, התשובה חייבת להיות נעוצה בתכונה רדומה וצפונה אי-שם בנבכי הגנום היהודי, שכמו נבג התעוררה לחיים לקול הקריאה הקדומה של מורשת האבות.

לא בכדי נחשבו היהודים בעיני עצמם ובעיני סביבתם לעם שלא נוטה לטיפה המרה, לשתייה מופרזת ולאלכוהוליזם. המיתוס צמח כנראה במאות ה-19 וה-18 בקהילות מזרח-אירופה. ממחקרים שעסקו בדפוסי השתייה של יהודי מזרח-אירופה לפני מלחמת העולם השנייה עולה כי שיעור היהודים שנהגו לשתות משקאות אלכוהוליים הוא סביב ה-90%. אמנם לא נעשתה במחקרים אלו אבחנה בין שתייה לצורכי דת לבין שתייה לצרכים אחרים, אך עם זאת, ובהשוואה לקבוצות אתניות אחרות ולקהילות בעלות דת שונה, נמצא כי גם מבחינת תדירות וגם מבחינת כמות השתייה שותים היהודים פחות, וכמו כן דיווחו על פחות קרובי משפחה הסובלים מבעיות שתייה (אבל לכו תדעו, פולניות רק מהבושה לא יגידו את האמת...). נתונים אלו לא מפתיעים כלל בהתחשב בעובדה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ואולי באמת מוטב לנו שלא להיות בגילופין בזמן שזה קורה. כמיעוט בסביבה זרה ועוינת נמנעו היהודים מלהתבשם ולהימצא בחברת גויים שיכורים, התבדלו בקהילותיהם ובחצרותיהם והעדיפו לראות עצמם כמאופקים ומוסריים יותר משכניהם. בארצות מוסלמיות בהן חל איסור על שתייה ומכירה של אלכוהול - למשל תימן, צפון אפריקה והודו - שתייה יומיומית היתה מקובלת בקרב הגברים, בין השאר כשחרור מלחצים והגבלות של הסביבה המוסלמית האדוקה, אך לעולם בתוך הבתים ולא לעיני הציבור. בחברה שהיא רובה ככולה דתית ושמרנית אפשר להבין את הרתיעה והאיום ממצבי שכרות, שהרי היין מעורר על האדם את יצרו, משחרר מעכבות ופורץ את גנזכי הלב והתודעה. מצד שני, הדת היהודית ומנהגיה מספקים שפע של הזדמנויות סביאה לגיטימיות המהוות כיסוי לשתיינות. סיפר פעם אדם שהגיע ארצה בענייני עבודה לעיירה שבאותן שנים היו כל תושביה יהודים שומרי מצוות המקפידים על קלה כחמורה, ובכל בוקר היו משכימים ומגיעים לבית-הכנסת לתפילת שחרית. כמעט מדי בוקר היה אחד מהמתפללים מביא עמו משקאות וכיבוד קל לעריכת "קידוש" אחרי התפילה לרגל שמחה כלשהי, וככה היו יושבים הצדיקים ועוד לפני השעה שמונה בבוקר כבר עזרו לבורקס לרדת עם בקבוק עראק וברנדי אקסטרא פיין. מי מהם שלא מיהר לעמל יומו נשאר לשבת ולברך על עוד כוסית, ובית-הכנסת הפך לשעה קלה לבית-מרזח. עם קום המדינה שלטה הפוריטניות הבן-גוריונית באווירה הכללית: האידאלים החלוציים, התפתחות דמות הצבר, האנטי גלותיות והמצב הכלכלי הקשה, דחו כל גילוי של קלות דעת וביטול זמן ודחקו את השתייה כמשובבת נפש אל מחוץ לנורמות החברה. והשתייה - היא הוקעה כזכות מפוקפקת שנטלו לעצמם אספסוף ומשוררים כנתן אלתרמן ואלכסנדר פן, שמעולם לא הדירו את היין מחייהם ומשיריהם. אך עוד הרבה קודם שהקקטוס החליט לעשות עליה מאמריקה ולהפוך לסמל הישראליות, הוכיחה ההיסטוריה כי בזמנים בהם שררו יחסים טובים בין היהודים לשכניהם ולשלטון המקומי, וכשמצבם הכלכלי אפשר זאת, התענגו הם - ממש כמונו, על שתייה בחברותא: כוס יין עם האוכל ודפיקת הראש לסילוק היגון. וכפי הנראה אף בימי קדם פסעו להם אבותינו בסנדלים תנ"כיות ובצעד עקלקל, משהקים לעצמם ומבסוטים מהחיים, לעתים יתר על המידה... כבר בספר בראשית משופעת התורה במעללי שתייה ושכרות, גם בקרב ההנהגה וצאצאי שלושת האבות. על-פי הרב יונה מצגר, מסמלת הגפן את ההליכה בדרך האמצע ואת הצורך במציאת שביל הזהב. מותר לו לאדם לשתות יין אך במידה מוגבלת שלא ייגרם לו נזק גופני או חברתי, ומאידך, המתנזר לחלוטין מן היין הרי הוא נקרא חוטא. על עשיו מסופר בגמרא שהיה משתכר במטרה לאזור אומץ ולעבור את העברות החמורות ביותר (בא על נערה מאורסה, הרג את הנפש וכפר בתחיית המתים). את היין יש לשתות במידה על-מנת להפיק ממנו את סגולותיו, כנאמר:

"לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך..." (קהלת ט'), "ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן" (תהילים ק"ד).

במדרש תנחומא מסופר כי:

"בשעה שהיה הולך נח ליטע כרם פגע בו (פגש אותו) השטן, ואמר לו: "להיכן אתה הולך?", אמר לו: "ליטע כרם", אמר לו: "ומה טיבו?", אמר לו: "פירותיו מתוקים... ועושים ממנו יין המשמח בני אדם...", אמר לו: "בוא ונתחלק שנינו בכרם זה", אמר לו: "הן". מה עשה השטן? הביא כבש והרגו תחת הגפן, ואחר-כך הביא אריה והרגו שם, ואחר-כך הביא חזיר ואחר-כך קוף. והטיפו דמיהם באותו הכרם.

לפיכך, קודם שישתה האדם ממנו (מן היין) הרי הוא תמים ככבש שאינו יודע מאומה, שתה חמש עד שבע כוסות - מתגבר כארי ואומר אין כמוני בעולם, כיוון ששתה עשר כוסות נעשה כחזיר המתלכלך בבוץ ולבסוף נעשה שיכור ומתנהג כקוף - עומד ומרקד ומשחק בצואה, מוציא דברי נבלות מפיו ואינו יודע מה הוא עושה".

וכל זה קרה לנח:

"וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה" (בראשית ט').

זאת אומרת, אף על פי שנח הגיע לדרגה נדירה בתורה וזכה לתואר "איש צדיק תמים", תאוות השתייה גברה עליו. הוא השתכר, התבזה וחשף ערוותו לעיני בנו חם שלא הסתיר ממנו פניו ולמעשה לא בדיוק ברור מה הלך שם באוהל. אבל מהדברים האלה אנו למדים שאבותינו לא היו פראיירים. חמש עד שבע כוסות הם שתו בכיף ולקו כתוצאה מכך רק באגו-טריפ קליל - ממש כאילו היה מוצאינו מהשעירים של שבטי גאליה והברברים. אך לא על היין לבדו התענגו בתקופת המקרא. מושגים שונים שמשמעותם המדויקת מעורפלת, אך על-פי הקשרם מייצגים משקאות משכרים חוזרים ומופיעים בכתובים: שכר (משלי ל"א): ישנן שתי אפשרויות. האחת, משקה משכר המיוצר משעורה או ממיני דגנים והוא למעשה הבירה של ימינו במתכונתה הקדומה. והשנייה, משקה משכר המופק ממיני פירות שונים למעט ענבים. תירוש (משלי ג'): מיץ המופק מענבים, אך טרם עבר תסיסה. חמר (דברים ל"ב), מזג (שיר השירים ז'), עסיס (עמוס ט'), שמרים (תהילים ע"ה), כולם מכילים אלכוהול. את המשקאות הללו היו שותים במקום בילוי שנקרא "בית- יין" שהיה ככל הנראה מסבאה צוהלת בה נמזגו המשקאות לכוסות מתוך כדי חרס ענקיים (אמפורות), ועל-פי רש"י צורת בילוי זו כללה גם שירה ונגינה:

"הביאני אל בית היין ודגלו עליי אהבה" (שיר השירים ב').

ממש כמו בימינו אנו שימש היין בימי קדם כשיקוי אהבה ואפרודיזיאק:

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי, שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים" (שיר השירים ה').

מפסוק זה וכן מהפסוק בו מטיח (בטעות) עלי הכהן בחנה:

"עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך" (שמואל א').

ניתן ללמוד שהשתייה היתה נהוגה גם אצל נשים. הגינוי כלפי נשים מבושמות ביהדות הופיע דורות רבים לאחר-מכן בתקופות החשוכות של האורתודוקסיה, ובאופן טבעי, מאז ומעולם, גם אצל גברים שחששו משחרור עכבות נשותיהם. איסורים רבים וגילויים כנגד השכרות מופיעים במקרא ומעידים על המציאות באותם ימים. בריחה מן המציאות ומהתמודדות עם בעיות, אסקפיזם והדוניזם:

"אכל בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות" (ישעיהו כ"ב).

איסור על המנהיגים לשתות יין מחשש לאבדן שיקול דעת, ואיסור על כוהנים לשתות יין ושכר בעת מילוי תפקידם:

"... אל למלכים שתו יין ולרוזנים אין שכר פן ישתה וישכח מחוקק וישנה דין..." (משלי ל"א).

התדרדרות דתית והתדרדרות מוסרית:

"הוי משכימי בבוקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם. והיה כינור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה').

מלבד אלה ישנם כמובן מקרי השכרות הידועים של לוט ובנותיו, נבל ואביגיל, ודוד ואוריה החיתי. אז אם לרגע חשבתם שתל-אביב עומדת להיחרב עלינו כסדום, אפשר להירגע, יש לנו עוד הרבה מה ללמוד...

שתייה כהלכה: על יהדות ואלכוהול / חלק א'

נועה גולנדסקי במסע רווי אלכוהול בעקבות אבותינו השתיינים מתקופת המקרא ועד לעידן המגה-ברים של ימינו...

נועה גולנדסקי במסע רווי אלכוהול בעקבות אבותינו השתיינים מתקופת המקרא ועד לעידן המגה-ברים של ימינו...