מכון הייצוא הישראלי ארגן זו השנה השנייה ברציפות אירוע יקבים ישראליים בבירת יפן. גיל שצברג, סמנכ"ל ויינן ראשי ביקב רקנאטי, נסע לטוקיו וחזר כדי לספר...
הפעם האחרונה שביקרתי בטוקיו היתה לפני כשלושים שנה, כחלק מטיול תרמילאים שעשיתי במזרח, וזכור לי שמאוד אהבתי את יפן ואת היפנים. משהו בתרבות של יפן ובאנשים שבה משך אותי, בעיקר הניגודים האדירים בינינו לבינם, משהו כמו משיכה של פרפר לאש, או של אשכנזי לחריף. לכן מאוד התרגשתי להגיע לאירוע הזה, אך לא פחות מכך הייתי סקרן איך יתייחסו היפנים ליינות שלנו.
כבר במעבר החצייה הראשון עצר אותי שוטר וביפנית שלא משתמעת לשני פנים הבנתי ממנו שאסור לרוץ במעברי חצייה. נו שוין, הזדמנות להחזיר קצת את הדופק. לאחר הריצה קינחתי בראמן משובח עם כוס בירה קרה במסעדה קטנה ומקומית המתופעלת על-ידי חבר'ה צעירים שלא מפסיקים לצרוח ברכות לכל מי שנכנס או יוצא ממנה - משהו שמזכיר מחנהיודה יפני - ונפשי שבה אלי (...).
במהלך היום הלכו והתקבצו כל נציגי היקבים הישראליים, וטוקיו נצבעה לה לאיטה בכחול-לבן. סתאאאם (!). כולם פורשים להם לשנת ג'ט-לג טרופה כי עוד מעט כבר צריך להשכים כדי להגיע בזמן לאירוע הגדול של טעימת היין הישראלי. כשאנחנו מגיעים לאולם האירועים המטופח Happoen שבלב טוקיו, הכל כבר מוכן לסידור הדוכן בארגון יפני מתוקתק, מה שמאפשר לפעול כמעט על אוטומט באירועים מסוג זה: פתיחת בקבוקים, טעימה קצרה, חידרור של מה שצריך וסידור התצוגה על השולחן. ואפילו עוד נשאר זמן לעבור בין החברים ולטעום קצת מהיינות שלהם.
מקיימים טקס החלפת כרטיסי ביקור הכולל קידות והגשת הכרטיס בשתי ידיים מלווה בשטף של ברכות הדדיות. היפנים עדיין מחזיקים מכרטיסי ביקור, ומסירת כרטיס ביקור שלך משולה מבחינתם לקבלת תרומת כליה ממך, תוך מתן כבוד והכרת תודה אין סופיים. לאחר מכן ניגשים לטעימה. באופן שיטתי עוברים בקבוק אחר בקבוק לפי הסדר וטועמים הכל. רובם נותרים בפנים חתומות ולא מסגירים שום סימני התרגשות, או תיעוב מהיין, וכל מה שנשאר לנו, הלבנטינים, הוא להפנים צעקה לבלוע את הרוק, לחייך ו... כמובן לקוד קידה עמוקה.
בשעה 17:00 מודיעים ברמקול על סיום האירוע וכבמטה קסם תוך 10 דקות הכל מסודר ונקי כשהכל מבוצע ביעילות ובשקט מופתי - צורם באוזניים משהו (...). כל החברים כבר בדרך למלון או לארוחות ערב כאלו ואחרות ואני אחר כבוד הולך לאירוע שארגנה השגרירות ללקוחות נבחרים של ה-NHK - רשות השידור היפנית, שגולת הכותרת שלו היא ארוחה יפנית מסורתית מלווה ביינות ישראליים. הגיל הממוצע של הלקוחות כאן הוא 83, ואני קצת מרגיש כמו בהרצאה למועדון הגמלאים של עיריית חולון. תוך כדי הארוחה הם רוצים לשמוע עוד ועוד על ישראל, על האוכל וכמובן על היין. בשלב מסוים לא נותר לי מה להגיד, ובהשפעת השעה, היין והג'ט-לג נראה לי שהתחלתי להמציא חלק מהעובדות. למזלי אפילו החבר'ה מהשגרירות לא שמו לב.
למחרת בשעה 10:00 בבוקר נפגשים כל נציגי היקבים בבית השגרירה להצגת היקבים והיינות בפני לקוחות יוקרתיים של רשת חנויות הכלבו 'מיצוקושי', זה נראה כמו Copy/Paste של האירוע של ליל אמש, בטח מבחינת גיל האנשים. הם מאוד מנומסים היפנים האלה והם מקשיבים קשב רב לכל נציג של יקב שעולה ומדבר כמה מילים על היקב ולאחר מכן מטעים את היין שלו – עניין לא פשוט כשמדובר ב-17 יקבים. בשלב מסוים כבר חשבתי לשאול אם יש רופא באולם שיעבור ויבדוק את דופק לאורחים המכובדים, אבל זה עבר בשלום והם שרדו את זה יפה.
התפאורה מושלמת - חדר האוכל בבית השגרירה מזכיר בית אצולה אירופאי של שנות ה-20 של המאה הקודמת, אבל מאוד מכובד. היין, הוא קוצר שבחים, והאוכל... נו, קצת פחות, אבל העיקר שכולם מבסוטים (כנראה שמרוב יין, אבל מה זה חשוב...). עתירי ניסיון מליל אמש, נעה מארגנת את כל הנוכחים לתמונה משותפת ובכך מנטרלת כל סכנה ממסכת נוספת של צילומים אישיים. המחלקה הגריאטרית עוזבת את השגרירות ולי נשאר עוד יום וחצי ליהנות מיפן.
ובכל זאת, הנה כמה מילים רציניות על השוק ביפן: לדעתי יש לשוק של יפן פוטנציאל לא מנוצל, אבל הוא מצריך הרבה מאוד עבודה שכרוכה בלא מעט הוצאות כספיות. להערכתי, מי שתהיה לו סבלנות, עקשנות, וישכיל לראות מעבר לפילטר של הסיגריה... יעשה פה עסקים טובים. ולתפארת מדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף