אולי זו צניעותו, אולי זו הנונשלנטיות הטבעית שלו, ואולי זו העובדה שהוא עוד לא עיכל את הבשורה, אבל בראיון עם חותר הקיאקים הפראלימפי רון הלוי, יום אחרי שזכה במדליית ארד באליפות אירופה שהתקיימה בפורטוגל, הוא משדר עסקים “כרגיל”, בלי התרגשויות או התלהבות מיותרת אך עם שמחה אמיתית שבוקעת מקולו, כשהוא מדבר על הזכייה.
“אחת לתשע שנים אני זוכה במדליה ראשונה”, הוא צוחק. “אני עוד לא 100% מעכל את זה. גם כשהבנתי שזכיתי במדליה, עוד לא חשבתי על המשמעות של זה כי האדרנלין היה בגוף והייתי בטירוף וצעקתי ‘יש’ הכי חזק שיכולתי. הרגשתי שזה הישג טוב, שהצלחתי להביא מדליה. יש בזה גם סוג של הישג חומרי, לחזור עם מדליה, כי בשאר התחרויות הרבות שהתחריתי בהן לא חזרתי עם מדליה. זו מזכרת נהדרת. זו תחושה שסוף כל סוף כל האימונים וההשקעה שלי השתלמו, וזו גם תחושה שאתה מקבל אישור לכך שאתה כנראה עובד נכון”.
הלוי (29), מבית הלוחם חיפה המתאמן במועדון הקיאקים עמק הירדן עם המאמן רועי לב, סיים שלישי את מקצה ה־200 מטר בקטגוריית קלאס 3KL, בזמן של 43.02 שניות. מי שזכתה אף היא במדליית ארד בתחרות הייתה חותרת הקיאקים הפראלימפית טליה אילת. באופן סימבולי זכייתו של הלוי התקיימה יום לפני יום השנה התשיעי לציון פציעתו במבצע צוק איתן שבו איבד את רגלו.
“כשהתאמנתי לתחרות ידעתי שהיא נופלת בשבוע שבו נפצעתי בצוק איתן ואיבדתי את חבריי הקרובים שם, אחים שלי, ואני חושב שזה נתן לי עוד ‘דרייב’ חזק להילחם ולהגיע להישג הכי גבוה שאני יכול להגיע אליו”, הוא אומר. “אני מודה שהעובדה ששני התאריכים ששינו לי את החיים, האישיים והמקצועיים, יצאו צמודים במרחק של תשע שנים - מובילה לסערת רגשות”.
את המדליה בחר הלוי להקדיש לזכר חבריו שנהרגו וכן לזכרם של ברק לופן ז”ל, הקיאקיסט ומאמן נבחרת ישראל בקיאקים פראלימפיים שנרצח בפיגוע בדיזנגוף בשנה שעברה, ושל אלי בירנבאום ז”ל, יו”ר הוועד הפראלימפי שהלך השבוע לעולמו. “היה ברור לי שאקדיש להם את המדליה ואת הזכייה, זה היה מובן מאליו, והרבה בזכות ברק ואלי אני ושכמותי נמצאים במקום שאליו הגענו”.
"עפתי לרצפה"
הלוי, בן קיבוץ גשר שבעמק הירדן, מעיד על עצמו כי עוד כנער נמשך לספורט הקיאקים. “בתקופת התיכון התחלתי לעסוק בחתירה בקיאקים, הייתי מבלה המון במועדון הקיאקים של עמק הירדן וגם רוב החברים שלי היו שם, זה משך אותי”, הוא מספר. “ספגתי שם המון ערכים ובעיקר למדתי איך להשתפשף ולהתחשל. מה שמשך אותי לזה אז הייתה המסגרת. אהבתי את המסגרת הזאת ואת שגרת האימונים וכמובן החוויות המהנות והמאתגרות. אבל בתיכון זה היה עדיין יותר במסגרת חובבנית”.
את שירותו הצבאי עשה הלוי כלוחם במחלקת סיור של גדוד 53, חטיבה 188 של חיל השריון. ב־31 ביולי 2014, בעיצומו של מבצע צוק איתן, חזר הלוי, אז בן 20, מפעילות חד־יומית בדיר אל־בלח במרכז רצועת עזה, והוא וחבריו לצוות חיכו להיאסף על ידי נגמ”שים לשטחי כינוס. “פתאום שמענו פצמ”רים נופלים באזור, וכשנגמ”ש הגיע לאסוף אותנו, נפל לידי פצמ”ר. עפתי לרצפה”, הוא משחזר.
“בהתחלה לא שמעתי כלום, רק צפצוף, וראיתי אנשים רצים. לא הבנתי מה קורה. היה לי דימום על הפנים וראיתי שיש לי שבר פתוח ברגל וכמה רסיסים בעין, בצוואר ובעוד כמה מקומות. אני זוכר שבאמבולנס, כשראיתי שכף רגל ימין שלי לא זזה, כבר הבנתי שיהיו שתי אופציות - או שיצטרכו לחבר לי את הרגל בצורה ממש טובה או שישימו לי משהו אחר במקומה. כיום אני יודע להגיד פרוטזה, אבל אז לא הכרתי את המילה”.
באותו אירוע נפצעו 20 חיילים ונהרגו חמישה: סמ”ר שי קושניר, סרן לירן אדיר, סרן עמרי טל, רס”ל דניאל מרש וסמ”ר נעם רוזנטל. הלוי פונה לבית החולים תל השומר, והחל את תהליך השיקום. “בבוקר למחרת קמתי כבר בלי חצי רגל ועם רטייה על העין. התחלתי לחשוב מה הלאה, ואיך אמשיך בשגרה שלי”, הוא מתאר. “נזכרתי בסיפור של אוסקר פיסטוריוס, אצן דרום אפריקאי שרץ על שתי תותבות מיוחדות באולימפיאדת לונדון והסיפור שלו מאוד התפרסם. הבנתי שאם הוא הצליח – גם לי יש סיכוי לחזור לשגרה ושרגל תותבת זה לא כזה נורא”.
עד כמה האירועים שחווית בצוק איתן מלווים אותך כיום?
“אני לא אגיד לך שאני נותן לזה להשפיע עליי מדי במובן של לחשוב על זה כל רגע, לתת לחרדה להשתלט עליי או לא לישון בלילות מטראומה. אני חווה את זה, אבל מבין שיש אנשים שסובלים וראו מראות הרבה יותר נוראיים ממני. אני משתדל להתמודד עם זה דרך הספורט ודרך חוויית החיים עצמם”.
הגישה האופטימית שלו והצורך לחזור לשגרה, קידמו את השיקום של הלוי בצורה מהירה וכדבריו – הוא לא נתן לפציעה להשפיע על אורח חייו יותר מדי: “שבועיים מרגע שהתחלתי ללכת עם הפרוטזה כבר לא צלעתי, ובתכלס חזרתי ללכת והפכתי את זה לחלק מהשגרה היומית שלי”.
מה הפציעה לימדה אותך?
“היא גרמה לי להסתכל על הכל בפרופורציות, וזה גם המסר שאני מעביר בהרצאות שלי בארץ ובחו”ל, כי לא משנה מה קורה לנו בחיים – מה שחשוב זה איך אנחנו מתמודדים ומה אנחנו עושים עם זה”.
"התאהבתי מחדש"
שנה אחרי הפציעה כבר חזר להתאמן בחתירה בקיאקים: “היה ברור לי מהרגע הראשון שלא אתן לפציעה לנהל אותי, להשתלט לי על החיים וגם רציתי לחזור מהר לעשות את אותם דברים שעשיתי לפני הפציעה, ואחד מהם היה הקיאקים. אני חושב שזה אומנם היה קשה יותר כי זה קונספט קצת אחר. התאהבתי מחדש בקיאקים והרגשתי מאוד טוב בזה, והנה זה עובד. זה ספורט שמצריך הרבה תנועת רגליים ולכן זה יותר מאתגר וקשה, אבל אני חושב שהדרייב שלי אחרי הפציעה היה הרבה יותר גדול מזה שהיה לי לפני, וזה גם מה שהוביל אותי להתחרות”.
בשנים האחרונות התחרה הלוי בתחרויות רבות בארץ ובחו”ל וכיום הוא ממוקם במקום ה־11 בעולם, זאת לאחר שב־2019 הגיע למקום השישי בעולם באליפות שהתקיימה בהונגריה. עכשיו הוא זכה לנקודת ציון משמעותית עם המדליה הראשונה שלו, כשהפנים מכוונות לאולימפיאדת פריז שתיערך בשנה הבאה.
“יצאתי לאליפות אירופה בידיעה שיש פה ספורטאים בינלאומיים שאני פחות או יותר ברמה דומה לשלהם”, הוא אומר. “בשנים הקודמות לא הרגשתי את זה אבל הפעם באתי עם התחושה הזאת, ואני יודע שאולי אני לא הכי טוב אבל שיש לי סיכוי טוב, והחלטתי שאני מתכוון להילחם ולהצליח, וזה גם מה שנתן לי את הביטחון לכך. התייעצתי עם חברים שכבר עברו אולימפיאדות והם נתנו לי טיפים ועכשיו התקווה הגדולה שלי, התפילה, היא לייצג בפעם הראשונה את ישראל באולימפיאדה”.
“גאווה גדולה והתרגשות אדירה הביא לנו הספורטאי הפראלימפי רון הלוי בזכייתו במדליית ארד באליפות אירופה 2023 בקיאקים פראלימפיים”, מוסיף משה מוץ מטלון, מ”מ יו”ר הוועד הפראלימפי הישראלי. “הלוי עשה זאת בצורה מקצועית תוך נחישות ולחימה מעוררת השראה וכבוד. תודה לך על הזכייה המרגשת”.
בימים אלה משקיע הלוי את מרבית זמנו באימונים ובהכנות לתחרות הבאה. “שגרת היום שלי בעיקרון היא שני אימונים ולפעמים קצת יותר, ובמקביל אני מהנדס מכונות אז אני עובד מהבית בין אימון לאימון”, הוא אומר ומוסיף ש”בסך הכל אני נהנה מהחיים”.
המדליה שלך מגיעה בתקופה מאוד טעונה במדינה, תקופה של מחאות, גם של מילואימניקים. מה דעתך על המצב במדינה?
“אני לא אכנס לפוליטיקה, אבל חשוב לי להגיד שלא קל לי לראות את השסע החברתי שיש. נכון, יש מחאות ואני לא רוצה להגדיל את הכאב, אבל כנכה צה”ל כואב לי כי נלחמתי ונפצעתי למען המדינה הזאת, ואני לא יודע לאן זה הולך. העם שלנו מאוד מפולג ופצוע, ואני לא יודע מה יהיה פה בעתיד. אני מקווה שיהיה פה טוב, ושמח שהמדליה שלי, גם אם במקצת, הצליחה לשמח ולאחד את הלבבות”.