השאלה הראשונה שלי הייתה איך הוא מסכם את החוויה, וכבר בתשובתו פורש בפניי הרשקו את משנתו המקצועית: “קודם כל זו לא חוויה, זו עבודה", הוא מדגיש. “אני נוסע כדי לעבוד וכדי למקסם את היכולות שלי. במבחן התוצאה אני מאוד מרוצה, אבל המוטו שלי, וגם של הנבחרת, הוא תמיד לרצות להשיג יותר, אז ההצלחה אדירה והיסטורית, אבל לצד ההישגים יוצאי הדופן אני מרגיש שיכולנו אולי לעשות יותר. אבל אני מרוצה בחלקי וגאה מאוד בספורטאיות וכמובן גם בענבר וברז שזכו במדליית כסף, הגיעו לגמר אולימפי ועשו היסטוריה עבורן ועבור כל ענף הג’ודו".
“בדרך כלל מאמן מלווה ספורטאית לקרבות, ואצלנו היינו מלווים במאבטחים ממש לאורך כל הדרך, וגם היכולת שלנו לעלות לקהל לא הייתה קיימת. אלו דברים שלא פגעו בכושר הביצוע שלנו כי התכוננו אליהם וידענו איך להתמודד איתם, ואני חושב שביחס לציפיות ולחששות האווירה הייתה יותר טובה. היו פה ושם כאלה שניסו לעשות פרובוקציות אבל היה קהל ישראלי די גדול עם דגלי ישראל ועידודים בעברית, ככה שזה עלה על זה עשרת מונים. קיבלנו גם המון פרגון מצד משלחות זרות ומקהל שהוא לא יהודי ולא ישראלי, וזה האפיל על אלה שניסו להפריע לנו ולפגוע בהישגים שלנו, ועובדה, כארגון ג’ודו, הבאנו תוצאת שיא שלנו וגם המשלחת כמשלחת עשתה תוצאה היסטורית, אז בוא נגיד שנראה שזה לא פגע בנו".
“לנבחרת יש כוח גדול"
הראשונה, כאמור, שהרשקו הביא כמאמן לתואר אלופת העולם הייתה ירדן ג’רבי, אותה גם הוביל למדליית ארד אישית באולימפיאדת ריו ב־2016. בהמשך הוביל גם את ענבר לניר (בקטגוריה של עד 78 ק"ג) לתואר זה, כשהשיא (עד כה, לפחות) היה מדליות הכסף באולימפיאדה הנוכחית. “חשוב להדגיש שהעבודה בנבחרת היא לא עבודה אישית עם ספורטאית ספציפית, אלא אנחנו עובדים בצוות ומנסים להתאים לכל ספורטאית, בהתאם לצרכים, ליכולות ולפוטנציאל שלה, את המעטפת המקצועית והמנטלית הכי טובה עבורה בכל התחומים. לבנות לכל ספורטאית את הדרך הנכונה עבורה להצליח, יחד עם זה שאנחנו עובדים בנבחרת ויש כוח מאוד גדול לנבחרת", מסביר הרשקו.
“ענבר ורז אומנם סיימו באותה תוצאה באולימפיאדה, אבל הן שונות באישיות שלהן, בג’ודו שלהן, בקטגוריה שלהן ובצרכים שלהן, ולכן זה מצריך מהמערכת לדעת גם מצד אחד לקבוע גבולות גזרה ברורים וגם לגלות גמישות. בסופו של דבר העבודה עם שתיהן היא מאוד מספקת. לפני שלוש שנים שתיהן קיבלו החלטה שהמחויבות שלהן לג’ודו היא אבסולוטית ושמו בצד את כל מה שצריך, כדי להצליח. זה משהו שנותן המון ביטחון ומוטיבציה לצוות. אני שמח עבורן שאחרי העבודה הכל כך קשה והמחויבות ללא פשרות שלהן הן הצליחו לסיים עם מדליה, אבל גם קצת עצוב לי על הספורטאיות האחרות, שגם הן מאוד טובות ונתנו הכל. אבל אין מה לעשות, בספורט יש מקום מצומצם על הפודיום. כמאמן נבחרת, במבט מלמעלה, אני מאוד שמח על ההישגים של ענבר ושל רז, הן ראויות להישגים האלה ועשו את כל מה שצריך כדי להגיע לאן שהגיעו".
“אני אדם טוטאלי"
הרשקו (52), יליד כפר סבא, החל את דרכו כג’ודוקא והיה אלוף ישראל בג’ודו בכל שכבות הגיל, השתתף בתחרויות בינלאומיות רבות, כולל אליפות אירופה עד גיל 21 שנערכה בירושלים בשנת 1992, וכיהן כקפטן נבחרת ישראל במהלך ההכנות למשחקים האולימפיים בברצלונה (1992) ובאטלנטה (1996). בגיל 18 פתח את “המרכז הישראלי לג’ודו" (רשת מועדוני ג’ודו באזור השרון) ובשנת 1995, בגיל 22 בחר לפרוש מג’ודו תחרותי וסלל את הדרך כאחד המאמנים החשובים והמשפיעים בענף הג’ודו בארץ ובעולם. “קודם כל מאוד אהבתי ג’ודו, ובמסגרת זה שאהבתי ג’ודו רציתי להיות מאמן, גם מתוקף זה שזו הייתה פרנסה עבורי", הוא מספר. “אני אדם שמונע מתשוקה ומרצון לעשות דברים שאחרים לא עשו, והאמנתי בעצמי שאוכל בג’ודו להביא את הדברים לידי ביטוי ואם אפשר גם להתפרנס מזה - אז זה שילוב שיוכל להצליח. אני גם אדם מאוד טוטאלי ואם יש משהו שאני לא יכול לעשות אותו ב־100% אז אני לא אעשה אותו. אני חייב לתת את ה־100% שלי בהכל. כספורטאי, בתנאים שהיו אז בארץ בתחילת שנות ה־90, הרגשתי שעם היכולת והפוטנציאל שלי, להצליח ברמה עולמית הכי גבוהה זה בלתי אפשרי.
"זה שהתחלתי לאמן מוקדם נתן לי יתרון כמאמן על כאלה שהתחילו אחריי. מבחינתי זו הייתה החלטה קרה שקיבלתי. אמרתי לעצמי שכנראה לא אהיה ספורטאי ברמה אולימפית, אז החלטתי להגשים את החלומות שלי כמאמן וזה מה שמניע אותי עד היום. דווקא כשאני צריך להיאבק בהישגים מול מאמנים שהיו ספורטאים יותר טובים ממני, יש לי מוטיבציה להוכיח שמאמן זו דיסציפלינה אחת וספורטאי זו דיסציפלינה אחרת. זה אושר וסיפוק מאוד גדולים עבורי לדעת שאני מצליח להגשים את עצמי כמאמן".
“ענף הג’ודו הוא ענף מיוחד ועל כל מדליה אולימפית שאתה רואה יש מאות ואלפי ילדות וילדים שהופכים לנערות ולנערים ואז לנשים ולגברים הרבה יותר איכותיים, עם יכולות הרבה יותר גבוהות, הרבה יותר ערכיים, ובסופו של דבר התרומה של הג’ודו לישראל היא הרבה יותר גדולה מרק מדליות אולימפיות. אני חושב שכל הורים שישלחו את הילדים שלהם לג’ודו, בין שלתקופה קצרה לחוג ובין שהם יהפכו לספורטאים אולימפיים, הם יהפכו את הילדים שלהם לטובים יותר, איכותיים יותר וערכיים יותר. הג’ודו נותן מתנה לחיים שלהערכתי אף ענף אחר לא יכול לתת".
התרעות פיקוד העורף