אי אפשר להגיד שסטיבן ג'רארד עשה את הדבר הנכון מבחינה היסטורית. בחודש מאי הוא חוגג 35, וברור לו שאין קבוצה אירופית גדולה מחוץ לבריטניה שתיקח אותו. וכשאני אומר קבוצה גדולה, אני מתכוון לכזו שתוכל לתת לו סיכוי אמיתי לזכות במה שכל כך חסר לו כדי להשלים וי על קריירה מושלמת: אליפות.

ריאל מדריד, שרצתה בו לפני ארבע עונות, כבר לא זקוקה לו, וכך גם ברצלונה, באיירן מינכן, יובנטוס ופאריס סן ז'רמן. הוא כבר הודיע שלא יעשה מה שמקבילו, פרנק למפארד, עשה ויילך לשחק במועדון צמרת אחר באנגליה, למרות שמנצ'סטר סיטי כבר עשתה לו סימנים. ג'רארד כנראה עשוי מחומר אחר. ולכן הקריירה שלו תהיה רק כמעט מושלמת.

קריירה מושלמת זה כמובן עניין יחסי, כי תיירי הנרי זכה בכל תואר אפשרי ובכל זאת הוא לעולם יהיה עבור ארסנל מה שג'רארד לנצח יהיה עבור ליברפול. ג'רארד רצה לסיים קריירה בבית. הוא ויתר בדרך על הצעות גדולות, כי באמת האמין שבסוף הצדק הפואטי יתרחש והוא יזכה בתואר הכי חשוב עם הקבוצה בה הוא משחק מגיל 8. הנאמנות גבתה את המחיר שלה.

אל מסיבת העיתונאים ביום שישי הוא הגיע כשבראשו חולפות התמונות של אלה שרצה להיות כמותם – פרנצ'סקו טוטי ברומא, צ'אבי בברצלונה, איקר קסיאס בריאל מדריד, ראיין גיגס במנצ'סטר יונייטד. ההחלטה לעזוב הלכה והתגבשה במהלך החודשים האחרונים והגיעה לבשלות אחרי ההפסד באולד טראפורד לפני שלושה שבועות, כשהבין סופית שפרוייקט פוסט-סוארס של ברנדן רוג'רס כשל.

בעיקר הבין הקפטן שעתידה של ליברפול לא יהיה ורוד יותר בשנתיים שיבואו, ולכן החליט לעשות מעשה, לשנות אווירה ולתת לעצמו צ'אנס לקחת אליפות, גם אם זה במקום אותו אף אחד לא סופר – ארה"ב. אין בהחלטה הזו שום שיקול כלכלי. אם אכן הדיווחים על לוס אנג'לס גלקסי נכונים, ג'רארד ימשיך להרוויח בערך את אותם הסכומים שהרוויח בממלכה. אם היה רק מצייץ, היה ממשיך לקבל במועדון הבית מעל 100 אלף פאונד לשבוע. ההחלטה אם כן כוללת בין השאר גם שינוי אווירה, והרצון להוריד מעליו את העול התמידי של האיש שהכל מונח על גבו. לשחק שנתיים-שלוש בכיף, רחוק מהנודניקים מה"סאן" וה"דיילי מייל".

ג'רארד הוא כנראה הכדורגלן האנגלי הטוב בהיסטוריה שלא זכה באליפות מקומית, ועד כמה שזה ייחשב מוזר לומר, תמיד ייחשב לאחד שלא מיצה לגמרי את הפוטנציאל שהיה טמון בו. מבחינת מיתוגית וגם מקצועית, תיפרד הפרמיירליג בסיום העונה משני הקשרים האנגלים הכי טובים ששיחקו בה - ג'רארד ולמפארד.

ומה לגבי ליברפול? המהלך הזה יעשה לה רע בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך היא תוכל לחפש עוגן אחר, מה שעד כה לא עמד בכלל על הפרק. ג'ורדן הנדרסון יוכל להנהיג, אבל יסחוב את האדומים רק עד טופ-4 ולא מעבר. גם פביאן דלפ שהוזכר הוא ממש לא יורש ולא מתקרב להגדרה. אכן, באנפילד יהיו עכשיו כמה שנים לא פשוטות. בעצם, האוהדים כבר התרגלו.

מחר תפגוש ליברפול את ווימבלדון בסיבוב השלישי של הגביע (21:50, שידור חי בספורט1 וב-HD), ובארבעת החודשים שנותרו לו ינסה ג'רארד להניף לפחות גביע אחד - של הליגה האירופית, גביע הליגה או הגביע האנגלי. אלא שאף אחד מאלה לא יצליח לנתק אותו מהתחושה שאיתה ייפרד מביתו ב-27 השנים האחרונות: תחושת ההחלקה. סליחה, ההחמצה.

בתחושת החלקה: שום תואר לא יכפר על כך שג'רארד לא לקח אליפות

עד כמה שזה ישמע מוזר לומר, סטיבי ג'י תמיד ייחשב לאחד שלא מיצה לגמרי את הפוטנציאל שהיה טמון בו. לירן שכנר על הודעת הפרישה העצובה של קפטן ליברפול