פרשנים לא מעטים תהו בימים האחרונים מדוע עבר עומר דמארי מקבוצת פאר בעלת מסורת כמו אוסטריה וינה למועדון אלמוני לכאורה ממזרח גרמניה שמשחק בליגה השנייה(שידורים ישירים בחבילת הערוצים של ספורט1).

ובכן, זו ההחלטה הנכונה, ההגיונית והאופטימלית להמשך הקריירה של חלוץ הפועל תל אביב לשעבר, ויש לכך לא מעט סיבות. לשם התחלה, מי יסרב לשכר של 800 אלף יורו לעונה, אפילו אם הקבוצה לא אטרקטיבית במיוחד? שנית, לייפציג היא גם אופציה נפלאה מבחינה מקצועית ללא קשר לכסף. מדובר בכוח העולה בכדורגל הגרמני, עם יכולות כלכליות עצומות. אמנם כולם מתעבים אותה, אבל לייפציג מסוגלת להפוך לגורם משמעותי בבונדסליגה כבר בעונה הבאה, ולמנהל הספורטיבי שלה יש ניסיון בהקמת פרויקטים מסוג זה.

עד להופעתה של לייפציג, היתה הופנהיים הקבוצה השנואה ביותר בגרמניה כי היא נחשבת למלאכותית. הבעלים דיטמר הופ לקח מועדון כפרי והפך אותו לאימפריה בזכות הזרמת משאבים בקנה מידה עצום במונחים מקומיים. כאשר הופנהיים שיחקה בליגה השלישית, היא גייסה למשימה את ראלף ראנגניק, אחד מאנשי המקצוע המוערכים ביותר במדינה, ו"הפרופסור" הצעיד אותה תוך שנתיים לבונדסליגה. אחרי שעלתה לראשונה, הציתה הופנהיים את הדמיון, הציגה כדורגל ראוותני והובילה את הטבלה במשך שבועות לא מעטים בסיבוב הראשון.

הסלידה מהופנהיים היתה קצת מוגזמת כי היא לא התבססה על רכש כוכבים נוצצים, אלא על הקמת אקדמיה ואיתור שחקנים אלמונים באמצעות מערך סקאוטים נהדר. כך אותר החלוץ הסנגלי דמבה בה, כך הגיע לקבוצה הקשר הברזילאי לואיז גוסטאבו. ראנגניק היה לא רק מאמן, אלא אחראי על כל המערכים. הוא התפטר בטריקת דלת בינואר 2011, כאשר גוסטאבו נמכר לבאיירן מאחורי גבו. ואולם, בתפקידו הבא, כאשר ישב על הספסל של שאלקה, סבל ראנגניק מהתמוטטות עצבים, והחליט לשנות כיוון. הוא הפסיק לאמן והפך למנהל הספורטיבי. רד בול, שרוצה לבנות אימפריית כדורגל חובקת עולם, שמחה מאוד לגייסו לשורותיה.

לקונצרן משקאות האנרגיה כבר היו ניו יורק רד בולס, בעוד את רד בול זלצבורג הוא השניא על האוהדים המקומיים תוך ניסיון למחוק כל זכר לקבוצה הקודמת. בנוסף, רכש הקונצרן קבוצה בברזיל והקים אקדמיה בגאנה. לייפציג הצטרפה לחבורה ב-2009, ועשתה את דרכה למעטה במהרה. כאשר הצטרף ראנגניק ב-2012, היא היתה עדיין בליגה הרביעית. הוא הופקד על כל המערך גם יחד, כאשר לצידו עובד גם ז'ראר הוייה המפורסם, מאמן נבחרת צרפת בשנות התשעים.

עצם העובדה כי דמארי הצליח תוך חצי שנה בלבד להרשים את אנשי המקצוע של רד בול שצפו בו מקרוב כאשר שיחק באוסטריה וינה אומרת המון. ראנגניק בוחר את הרכישות בקפידה יתרה, וההצלחה המסחררת על המגרש היא עדות לכך. הפרויקט מנוהל באופן כמעט מופתי, ויש יציבות מקצועית ראויה לשבח. אלכסנדר צורניגר, שהיה אלמוני לחלוטין וגם לא עשה קריירה כלשהי כשחקן, מונה ב-2012 והוכיח את עצמו.

בהדרכתו עלתה לייפציג לליגה השלישית ב-2013 ותוך שנה התקדמה לבונדסליגה השנייה. כיום היא מדורגת בצמרת, בדרך אולי לעליה שלישית ברציפות, בדיוק כמו הופנהיים בזמנו. המרחק מקרלסרוהה במקום השני עומד על 4 נקודות בלבד, והכרטיס נראה בהישג יד. ללייפציג ההגנה הטובה בליגה שספגה 12 פעמים בלבד ב-19 משחקים, אך חסר לה המחץ בחוד, והיא לא תמיד מסוגלת להכריע משחקים, עם 22 שערי זכות בלבד. למטרה זו בדיוק הוחתם הסקורר הישראלי, וזו מחמאה עצומה. יש לו הזדמנות לפרוח ולהגיע תוך מספר חודשים לבונדסליגה כשחקן הרכב, כי בלייפציג בונים תמיד על המשכיות ולא מחתימים כוכבים באופן סיטונאי.

צורניגר הוא מאמן מבריק וחדשני, שלא מהסס להפתיע את היריבות בתרגילים מוזרים. תראו למשל כמה שורות דרומה מכאן את השער שהובקע בעונה שעברה בליגה השלישית שמונה שניות אחרי שריקת הפתיחה. האווירה בחדר ההלבשה נהדרת, ויש הרמוניה בין כל חלקי הקבוצה. דמארי מגיע לחממה אמיתית, והבעיה המרכזית של לייפציג היא הבוז שהיא סופגת מכל עבר. לכך יהיה צורך להתרגל.

השנאה נובעת מהעובדה כי לייפציג הורסת ברגל גסה את המסורת הגרמנית לפיה קבוצות שייכות לאוהדים. הגרמנים עוד איכשהו מסוגלים לעכל קבוצות בבעלות חברות ענק מקומיות, כמו וולפסבורג ובאייר לברקוזן. הופנהיים היתה הרבה יותר מדי עבורם, אבל לפחות הופ גם הוא גרמני. לייפציג היא נטע זר, עם בעלים שלא קשור למקום, וככזו היא מסכנת את עצם המבנה של הכדורגל הגרמני, אשר הביא לו הצלחה עצומה בעשור האחרון.

לכן, למרות הניהול הנהדר של רד בול, לחובבי הכדורגל השורשי והאמיתי יש סיבה טובה לרצות בכישלונה של לייפציג. מצד שני, כאשר דמארי שם יש לנו כעת גם לרצות בהצלחתה. תחליטו לבד.

הצעד הנכון: לייפציג זקוקה לדמארי

הכח העולה בגרמניה יכול להיות הכרטיס של החלוץ לליגה של הגדולים. יוכין מנתח