כשרון חולדאי נבחר לראשות עיריית תל אביב ב־1998, אחד החזונות הגדולים שלו לעיר העברית הראשונה היה שאצטדיון בלומפילד יחדל להתקיים. ראש העיר החדש של אותם ימים ראה בבלומפילד עצם בגרונה של יפו העזובה והמוזנחת. הייתה לו תוכנית להעביר את מתחם שוק הפשפשים, באותם ימים מטרד תברואתי עלוב, למתחם בלומפילד, ושהאצטדיון ילך בכלל למקום אחר - אולי לצומת מסובים, ואם לא, אז שישחקו הקבוצות התל אביביות באצטדיון רמת גן.
בגיל 37 קיבל גרשון גלמן, מזכיר מועצת הפועלים האחרון של תל אביב בהגדרת התפקיד אז, והיום עדיין יו"ר ההסתדרות במרחב תל אביב, את האחריות על בלומפילד מקודמו בתפקיד, תדי קאופמן.
מועצת הפועלים החזיקה בו מאז שהאפוטרופוס על נכסי נפקדים העביר אותו לידיה. השנה הייתה 1990, וגלמן, שהיה אחראי על חברת בת שהחזיקה במתקנים אחרים, ביניהם אוסישקין, הבין שיש בעיה: “ראיתי שאני בבור כלכלי נורא עם 18 עובדים ו־18 משכורות. הכדורגל של הפועל תל אביב, ספינת הדגל של ההסתדרות, היה במשבר כלכלי ענק. חיפשתי פתרון".
ב־1993 נבחר רוני מילוא לראש העיר, וגלמן הציע לו שינהלו את בלומפילד יחד, העירייה וההסתדרות. מילוא הסכים, אבל האירוע לא הבשיל. ואז הגיע חולדאי, שבכלל לא רצה לגעת בזה, אבל הסכם החכירה קבע שבלומפילד יחזור לעירייה ב־1999, ובהסכם בין גלמן למנכ"ל העירייה מנחם לייבה, נקבע באמצעות שמאי שהעירייה תשלם 2.8 מיליון דולר דמי פינוי. ביום שנקבע, באו הצדדים לשטח וראו שהטרקטורונים ששימשו לתחזוקה לא נכנסו להסכם. פתחו נספח והוסיפו עוד 300 אלף שקלים. בלומפילד עבר לידי העירייה והוא בבעלותה היום.
ב־13 באוקטובר השנה יחגוג אצטדיון הכדורגל המודרני הראשון בישראל 60 שנה להקמתו על שרידיו של מגרש באסה, שבו על פי העדויות שיחקו כדורגל כבר ב־1920. בלומפילד סגר שעריו בסיום עונת 2015/16, ונפתח במתכונתו הנוכחית בחורף 2019, אבל מאז קם לפני 60 שנה, קיבע עצמו בציבור כזירת הכדורגל האהובה בישראל.
אף על פי שנבנו כאן אצטדיונים עדכניים ממנו - סמי עופר, המושבה, נתניה וטדי - בלומפילד נותר היהלום שבכתר, עמוס זיכרונות, ואפילו בית"ר ירושלים זכתה באליפות הראשונה שלה, ב־1986/7, במגרש ביפו (וכך גם הפועל ירושלים והפועל כפ"ס, שהניפו בו גביעים ב־1973 ו־1975).
לאדריכל משה גלפז, שעלה מאוסטריה, יש זכויות יוצרים על ההצלחה הארכיטקטונית. אחרי שנהרסו יציעי באסה ב־1960, השלימה אותו סולל בונה בתוך פחות משנתיים. בלומפילד נבנה בסגנון אנגלי, כשהקהל יושב סמוך לדשא. מבנהו הארכיטקטוני היה ייחודי באליפטיות שלו, מה שיביא את מתכנני בלומפילד הנוכחי לשמר את אותה אליפטיות ייחודית.
האדריכל נחמן אטשטיין, שעבד עם גלפז, וירש ממנו את הזכויות למשרד האדריכלים, זוכר כילד שבאותן שנים הפועלים שבנו את בלומפילד היו יהודים פולנים גליצייענרים: “ב־1962 לא היו עוד פועלים פלסטינים. כולם היו יהודים, טפסנים וברזלנים, שהרימו פלטות של בטון, ושפכו מלט לעגלות שנקראו יאבונקות.
היו גם קצת פועלים ערבים מקומיים, ז'לובטים כאלה, שהפעילו קומפרסורים". אטשטיין לא הגיע לראות את בלומפילד הנוכחי, אבל בניו היו והתרשמו מאוד. למרות זאת, אטשטיין טוען כלפי עיריית תל אביב להפרת זכויות יוצרים מעצם היותו משרד האדריכלים המקורי, ושוקל אפילו תביעה.
“גם כשאני מדבר איתך עכשיו, אני מרגיש צמרמורות", מתאר שייע פייגנבוים את תחושותיו לגבי תקופת בנייתו של בלומפילד על אדמת הביצה של באסה. “גדלתי מול שער 4־5. הבית של אבא שלי היה וילה כזאת, וכל חורף היו ביפו שיטפונות והשלוליות היו ענקיות, ששחקנים לא היו יכולים להיכנס למגרש, ואבא שלי היה מביא את הטנדר ויליס שלו ומעביר אותם פנימה.
הייתי עומד מאחורי הרשת של חודורוב, ורואה את האימונים של טיש, אמציה, איצ'ה מנחם, רחביה רוזנבוים, בן יהונתן, ספוז'ניקוב ואורי קויאטק. הערצתי אותם".
מרוב שהעריץ צחצח ליעקב חודורוב וגדעון טיש את הנעליים. הוא ראה איך חודורוב כורך כל אצבע בנפרד בפלסטר לפני שהיה מכניס את היד לכפפה, כדי שלא יישברו לו האצבעות אם יקבל פצצה: “ממנו למדתי לשים עיתונים בתוך הנעליים כדי שלא ישנו צורה, אבל אם הנעל הייתה טובה ומבקיעה הרבה גולים, לא הייתי מחליף אותה גם אם הייתה ישנה, שלא יבוא המנחוס".
על הבנייה של בלומפילד: “הייתי ילד בן 15, ואני זוכר לגמרי את הפתיחה של האצטדיון. הסתובבתי בין הבלוקים והפיגומים. לא היה לי מקום אחר להסתובב, כי באסה היה הבית הראשון והשני שלי. ראיתי את שני היהודים האלה, בלומפילד, מסתובבים שם, והבנתי שהם התורמים. הפועלים יצקו בטון, וכשהוא נפתח היו תעלות מים סביב המגרש".
לא רחוק ממשפחת פייגנבוים גרה משפחתו של משה סיני. אחיו דוד עורך לי סיור מודרך במתחמי המוסכים מול שער 4. הבית שלהם מספר 317, ודוד, 71, מסביר: “פה הייתה סדנת טיפול רכבים של העירייה, והבניין של מחלק הונאה. מפה נגנבה הכספת ב־1976".
הגניבה הפכה מקור השראה לסרט “מתחת לאף", שבו כיכבו ב־1982 משה איבגי (הרצל) ואורי גבריאל (סמי בן טובים). באחת מסצינות הסרט סמי והרצל עומדים מתחת ליציעי בלומפילד, וסמי, בגבו ליציע וכשפניו לעבר בניין המשטרה, מסביר להרצל את התוכנית לגנוב את הכספת. הרצל מסתכל עליו ואומר: “צריך לאשפז אותך באברבנל". סיני מצביע: “שם גר לופא קדוש, בחזק 25, ואנחנו בחזק פינת שניצלר. פה עמד הבוטקה שמכר גזוז".
ואיפה אחיך משה שיחק?
“ליד שערים 4־5, ולפעמים ב־2־3. בגיל 13־14 המאמן שלו, אלי ויינשטיין, הוריד לו את הנעל מרגל שמאל, החזקה שלו, ואמר - ‘מעכשיו תבעט רק בימין'".
אתה זוכר את באסה?
“שער 1 עשוי בטון, ומתחתיו חדרי ההלבשה. בשערים 7־8 ו־11 יציעי עץ, ושערים 4־5 היו גבעה, יציעי עמידה".
מנהלו הראשון של בלומפילד, עד 1981, היה סלומון אדיר, שעלה לארץ כשהיה ילד מהעיר גומל, אז רוסיה והיום אוקראינה, וגדל באזור נחלת בנימין. נכדו, האדריכל גל מרום, סיפר: “סבא שלי אהב את החיים הטובים, הלך לשתות בירה ב'מוזג' בדיזנגוף, הלך בחמש בבוקר לשחות בבריכת גורדון ולקח אותי איתו. בכל מקום היו עוצרים ומראיינים אותו, כי להיות אז מנהל של בלומפילד זה היה כמו להיות ראש עיר".
סלומון אדיר היה אתלט, מתאגרף ובהמשך מאמן אגרוף, ולא פלא שעוד לפני הפתיחה הרשמית באוקטובר 1962, התקיים בבלומפילד קרב האגרוף המקצועני היחיד עד היום כאן, אליפות אירופה במשקל תרנגול, בין אלפונס חלימי, יהודי צרפתי ממוצא אלג'יראי, שעלה להילחם במכנסיים שמגן דוד שתפור עליהם, לבין האיטלקי פיירו רולו.
חלימי ניצח וזכה בתואר לעיני 15 אלף צופים נלהבים. דוד סיני, רק בן 11, נזכר בכך שסלומון ביקש ממנו ומכמה ילדים לעזור בסידור הכיסאות לקראת הקרב, ובתמורה יאפשר להם לצפות בו. סיני: “הוא הבטיח אבל בסוף בעט לנו בתחת והוציא אותנו החוצה".
בשנת הפתיחה הגיע לכאן פרנק סינטרה כאורח ההסתדרות, נתן הופעה בהיכל התרבות, ובאחד מסיוריו בארץ הובא להתרשם מבלומפילד החדש. סיני, ששרץ בבלומפילד, זוכר שבחדרו של סלומון הייתה תלויה תמונה למזכרת שלו ושל סינטרה.
בטקס הפתיחה הרשמי, ב־13 באוקטובר 1962, בירכו החברים אורי אלפרט, מזכיר מועצת פועלי תל אביב, אהרון בקר מזכיר ההסתדרות וראש העיר מרדכי נמיר. פלוגות הפועל צעדו בסך, גזבר ההסתדרות גזר את הסרט, והמשחק הבינלאומי הראשון בין הפועל תל אביב לאנסחדה ההולנדית יצא לדרך לעיני עשרת אלפים צופים. הפועל פתחה עם אלקיים, בן יהונתן, ספוז'ניקוב, דני בורסוק, לבקוביץ', טיש, יעקבי, נוריאלי, דניאלי, רוזנבוים ומשה בורסוק. המשחק הסתיים ב־1-1.
בעוד בלומפילד התקבע כביתה של הפועל תל אביב, מכבי תל אביב המשיכה לשחק ב"מכביה" המיושן שבנמל תל אביב, שתכולתו כעשרת אלפים מקומות, ואירח את משחקי המכביה של שנות ה־30, ועליו רצו דוד טבק, יהודה גבאי והוקפץ לגובה אריק איינשטיין. במשחקים עם קהלים גדולים יותר עברה מכבי לבלומפילד.
גיורא שפיגל זוכר את עצמו משחק נגד הנוער של הפועל תל אביב בבאסה, וגם את משחקו הראשון בבלומפילד, ב־1963, בגביע “דובק" נגד נבחרת כוכבים: “חודורוב עמד אצלם בשער. הייתי בן 16 אבל הבקעתי לו פעמיים, אולי שלוש, וזה היה המשחק שפתח לי את הדרך לבוגרים.
בלומפילד עבורי היה היכל כדורגל. היה אצטדיון רמת גן, והיה בלומפילד, ובכל פעם שהגעתי לשם, הרגשתי חשוב. כאחד ששיחק ב'מכביה', עם רוחות נוראיות מהים, מזג אוויר מטורף ומגרש באיכות לא טובה, ידעתי להעריך את בלומפילד. זה היה צעד אחד קדימה".
כשמדברים על שפיגל ובלומפילד, כולם נזכרים בדרבי הגדול של 24 בינואר 1970. שפיגל הרס את הפועל בשלושער פרטי. “היה גשם ומזג אוויר סוער", הוא משחזר. “המשחק התחבר לנו טוב, ומכבי הייתה איכותית ומענישה, וברגע שהייתה הזדמנות, ניצלנו אותה". 21 אלף צופים ראו את גיורא מבקיע את הראשון והשני, מבשל את השלישי לרחמים טלבי וגם לנסים בכר, ומשלים את החמישייה בשער נוסף.
חודש בדיוק אחרי החמישייה בדרבי, הגיעה לישראל, לראשונה, קבוצה גרמנית, בורוסיה מנשנגלדבך עם מאמנה הנס וייסוויילר וכוכבה הגדול גינתר נצר, למשחק ידידות נגד נבחרת ישראל. המשחק הופק בזכות הקשרים החמים בין מאמן הנבחרת, עמנואל שפר, לווייסוויילר, שהיה מורו בבית הספר למאמנים בקלן. קיום המשחק תוכנן בחשאיות, כיוון שהגרמנים לא ידעו כיצד יגיבו לבואם ניצולי השואה כאן, והקנצלר וילי ברנדט העמיד לרשותם את מטוס חיל האוויר. החששות התפוגגו במהלך המשחק, כשמנשנגלדבך פירקה את ישראל של שפיגל וחבריו 0-6, והקהל עמד והריע לגרמנים.
שפיגל זוכר משחקים אפילו יותר טובים שלו מהחמישייה ההיא. עוד שניים שנצרבו בו - כשחזר מקריירה בצרפת למכבי ושיחק בדרבי הגשום של 1979, שבו כבש אבי כהן את שערו האחרון לפני שעזב לליברפול, ובמשחק ידידות בין נבחרת ישראל, שהייתה מחוזקת בג'ורג'י בסט, לאולימפיק ליון, שבה שיחק בצרפת. הוא שיחק במדי ליון וכבש.
ואגב ה־0-5 ההוא, לפייגנבוים יש הסבר: “אבי בנימין בהופעה ראשונה בשער, ובלי דוד פרימו. מכבי תפסו אותנו בזמן הנכון, אבל אם אני מלך השערים של הפועל בכל הזמנים, כנראה שמכבי סבלו ממני הרבה. בלומפילד היה מפוצץ מ־10 בבוקר, עם אנשים שהגיעו עם שקיות אוכל לכל היום. לפני דרבי הייתי שוכב במיטה ושומע חצי אצטדיון צועק ‘שייע בן זונה', ומצד שני יציע שר ‘שייע שייע'. הייתי יוצא מהמיטה ישר למגרש. מכל האדרנלין הזה מי היה צריך חימום בכלל?".
החותמת להפיכתו של בלומפילד לנכס צאן ברזל לאומי הגיעה ב־1980, כשיוסי בנאי כתב לשלישיית הגשש החיוור את הפרודיה על “שירים ושערים". המערכון נפתח במונולוג של “עמי פזגול", שיבוש משעשע לשמו של מנחה התוכנית המיתולוגי עמי פזטל, ולאורך כל המערכון מנסה פזגול להעביר את השידור לבלומפילד - אבל לא מצליח (תקלה טכנית, ולאחריה טעות במספר שמובילה למשפחת בלומשטיין).
פזטל העיד השבוע שהמערכון הפך אותו לגיבור תרבות בכל אולמות בתי המשפט, שם שימש כעורך דין: “מערכון הגשש הנציח את התוכנית וגם אותי. הגעתי לדיון חשוב במחוזי בנצרת, ונשיא בית המשפט פנה אליי ‘עכשיו תשיב, עמי פזגול...'".
בצוות שדרי “שירים ושערים" היה גם חנוך קינן, שבמשך כעשר שנים שידר את המשחקים החשובים ביותר. את המושג הגששי “אליך, חנוך" הסביר קינן: “מי שלמעשה המציא את הפנייה הזאת היה המנחה באולפן גדעון הוד, שאמר את זה בפעם הראשונה, ומאז בכל משחק פנה אליי ב'אליך, חנוך'. זה השתרש". קינן, גם הוא עורך דין, היה נכנס לאולמות עם גלימה או חליפה, וזוכר את השופטים שאול אלוני ודב לוין פונים אליו ב"אליך, חנוך".
בעונת 1974/75 הבקיע בבלומפילד דרור בר־נור ממכבי תל אביב את אחד השערים המפורסמים ביותר - בידו, לחובת מכבי נתניה. קינן, אז עורך דין צעיר, שידר את המשחק וראה בבירור את נגיעת היד של בר־נור, שנעלמה מעיניו של השופט נפתלי איתן, אך לא מעיניו של הקוון מיכאל בר־ניר.
באותם ימים המושג “ניגוד עניינים" לא עמד במבחן המציאות, וקינן השדר, מצא עצמו מופיע כמשפטן בבית הדין העליון של ההתאחדות לכדורגל. בסיום המשחק ההוא קרא קינן לשופט המשחק איתן לשידור וחקר אותו חקירה צולבת על כך שלא ראה את נגיעת היד. השופט נעלב והפסיק לדבר איתו למשך שנים.
זה לא נגמר פה. מאמן נתניה, אליעזר שפיגל, פנה לקינן וביקש שייצג את הקבוצה בבית הדין נגד נפתלי איתן בתלונה על האירוע. בבית הדין טען קינן שאיתן פעל בזדון כי לא ניגש לקוון, שראה את העבירה וגם לא רץ למרכז המגרש כמקובל אחרי שער. בית הדין, כמובן, לא קיבל את הטענה.
פזטל מעיד כי שידוריו מבלומפילד היו מרגשים יותר משידוריו בגמר אליפות אסיה בכדורגל בין איראן לישראל, וממשחקים באולימפיאדות וגביעי עולם. אגב, גם פזטל החזיק בכמה כובעים. הוא היה יועץ משפטי בעיריית תל אביב וגם יו"ר שמשון ת"א, והיה עסוק בלמצוא לשמשון הענייה בית שיארח אותה.
באמצע שנות ה־80 הגיע פזטל לסיכום עם יו"ר בית"ר ירושלים, רוני בר־און, ולפיו שמשון ובית"ר יקיימו הצגות משותפות בבלומפילד. בר־און: “רובי ריבלין, ראש סניף חרות בירושלים, ביקש ממני לקחת לאחריותי את בית"ר. התחלתי לעשות בדיקות וראיתי שלמרות שלימק"א מגיעים בכל משחק 6,000 צופים, אנחנו מוכרים בקושי 1,500 כרטיסים.
היה לי ברור שאי אפשר לקיים ככה קבוצה. הכל היה פרוץ, ואנשים באו עם פתקים ממצודת זאב שעליהם היה כתוב ‘תנו למוכ"ז (למוסר כתב זה - א"פ) כניסה חופשית'. הלכתי לדבר עם אנשי הפועל תל אביב, אלי מילר וחיים צימר. הפועל הייתה האלופה של העונה ההיא, 1985/86, והצעתי לשניהם שנשחק בהצגות משותפות בחלוקה של 70% לנו, 30% להם".
נו באמת, רוני. רצית 70%?
“זו הייתה נקודת פתיחה כדי לקבל 50%, אבל הם דרשו 70% להפועל והאירוע נגמר. אבל בעונה שהפועל לקחו אליפות, בית"ר ושמשון שיחקו בגמר הגביע ברמת גן. היו 25 אלף איש באצטדיון, מתוכם כ־20 אלף בית"רים שבאו מכל הארץ - רמלה, לוד, בת ים, חולון, נתניה, פתח תקווה. לא הודעתי לאף אחד כי ידעתי שריבלין, ראש העיר טדי קולק וגם דרור קשטן, המאמן שלנו, יפוצצו את המעבר לבלומפילד, אבל גמר הגביע ההוא הוריד לי את האסימון שנארח את העונה הבאה בבלומפילד, ואקח את שמשון כשותפה למשחקים כפולים. הלכתי לפזטל והמשא ומתן היה על 8%–12% לשמשון, והשאר לנו".
בר־און העסיק בבלומפילד ארבע חברות סדרנים וחברת חקירות שתבדוק שאין פוילע שטיק בשערים, מצלמות ומה לא: “במשחק הראשון היו 15 אלף איש בבלומפילד, ומכרנו 13 אלף כרטיסים. רק ל־200 כרטיסים לא היה הסבר לאן הלכו. סיימנו ברווח תפעולי ענק. הדאגה שלי הייתה שפתחנו פער של 17 נקודות באמצע העונה, ופחדתי שקהל לא יבוא, אבל בלומפילד היה מלא. הפסדנו משחק אחד כל העונה, ואחרי עונה אחת, בשבוע של הברית מילה של הבן שלי, הודעתי שאני מתפטר וחוזר למשרד עורכי הדין שלי".
ומה ריבלין וקולק אמרו?
“ריבלין, שהיה סגן ראש עיר, רצה להרוג אותי, ואמר שאני הורס לו את החלום להיות ראש עיר. תכלס, רק העונה בבלומפילד קידמה באמת את התוכניות לבניית טדי".
השידור הראשון של דני דבורין האגדי מבלומפילד היה בגמר הגביע של 1974, בין הפועל חיפה להפועל פ"ת, כיוון שנחמיה בן אברהם, השדר המוביל של התקופה, היה במונדיאל במערב גרמניה. דבורין גם היה זה ששידר את משחק האליפות של בית"ר ירושלים, ב־2.5.1987: “בית"ר שיחקה מול מכבי תל אביב והייתה צריכה ניצחון.
המשחק היה בשבת אחרי הצהריים ובמוצ"ש היה אמור להיכנס יום הזיכרון לחללי צה"ל. שידרתי ל'שירים ושערים' מהדשא בין שני ספסלי הקבוצות עם מיקרופון גבוה. ניגש אליי רוני בר־און וביקש לדבר אצלי ברדיו ברגע שהאליפות תהיה בטוחה, ולבקש מהאוהדים להתחשב ביום הזיכרון ולחגוג באיפוק. אחרי הגול הראשון שלהם רוני בא אליי, אבל אמרתי לו שעוד מוקדם והמשחק לא מוכרע. רק כשהבנתי שזה בטוח, סימנתי לו להגיע והוא דיבר לקהל".
אגב, בדצמבר 1967 הגיעה ליפו אייאקס אמסטרדם למשחק נגד נבחרת ישראל, ודבורין, אז כתב ב"חדשות הספורט", נשלח לכתוב על המשחק. השבוע סיפר: “יוהאן קרויף היה בן 20, ואף אחד לא ידע כאן מי זה אייאקס וקרויף. זה נגמר ב־1-6 עם שני שערים שלו וקונצרט בלתי רגיל. אני מרשה לעצמי לומר שהתמזל מזלי וראינו את הנולד, ואת החבורה הזאת שאחרי ארבע שנים לקחה את גביע אירופה שלוש שנים רצופות".
חוץ מלהיות אוהד בית"ר תל אביב גלמוד ביציע, היה אבי מורגנשטרן גם עיתונאי במדור הספורט של "מעריב", ולעתים המציאות התנפצה לו בפרצוף. הוא זוכר את מונית השירות בשבת בבוקר מכיכר המצבה בבת ים, את השוקו והבורקס לפני המשחק בשדרות ירושלים.
מגיל 5 התלווה לדודו צבי, רוויזיוניסט אדוק, לכל משחק של בית"ר: “בהתחלה מיקמנו את ביתנו במגרש באבו כביר, אבל אחרי שמנחם בגין מכר אותו כדי לכסות חובות של הליכוד, עברנו כל מיני מגרשים עד בלומפילד, ההיכל. אני זוכר דרבי גביע נגד מכבי באמצע השבוע. השופט היה יצחק בן יצחק, וכמו תמיד, השריקות הקטנות והגדולות הלכו לטובת הצהובים, כמו בכדורסל. נתליתי על הגדרות והוצאתי לאור שלל רפרטואר של שירה שלילית".
בית"ר תל אביב הפסידה, אבל במקום ללכת הביתה, ירד מורגנשטרן לחדר ההלבשה. כאמור, הוא היה עיתונאי ספורט ב"מעריב", וכולם ידעו על אודות פיצול האישיות - אוהד חסר טאקט ומעצורים, ועיתונאי “צבע": “ירדתי לחדר ההלבשה של השופטים שהיה בשער 8, והרמתי קול כלפי בן יצחק. מאבטחים מנסים לעצור אותי, אבל אני מנפנף בתעודת עיתונאי בזמן שאני מתנהג כמו אחרון האוהדים... בן יצחק הגיע ובסוף אמר שיתלונן עליי אצל הבוסים שלי ב'מעריב'".
אחרי כמה ימים נסע מורגנשטרן באזור כיכר המצבה. הוא עשה סיבוב פרסה במקום אסור, כשמולו מגיח טוסטוס משטרתי, ועליו כמובן השופט־שוטר בן יצחק. “מורגנשטרן, זה אתה?", הוא חייך כאילו זכה בפרס הגדול בלוטו. מורגנשטרן חיכה לדאבל קנס, כששניהם זוכרים מה קרה רק בשבת האחרונה, אבל בן יצחק לב זהב, שלח אותו לדרכו ללא קנס. האם זה שינה את אורחותיו של “מורגן", כשפגש את בן יצחק במשחקים? לא ממש.
ב־1982 הפך צ'רלי בליקי ליורשו של סלומון אדיר. עוד כשלמד הנדסאות, עבד אצל אדיר בבלומפילד בתחזוקה ובצביעה. הוא זוכר את עצמו בגיל 13 מגיע ומחזיר כדורים באימון. את כולם ראה - פייגנבוים, רחמינוביץ', פרימו ורוני קלדרון: “האימונים היו הצגה, בעיקר של שייע וקלדרון". אלו היו שנים של הבנה מועטה בטיפול בדשאים, ובליקי למד ממנהלו: “אם היו עורבים או יונים על הדשא, זה סימן לתולעים. בהתחלה היינו מפזרים זרעים לפרות, ובהמשך פיתחו זרעים לדשא נמוך וששרדו גם ב־16 מעלות. הבעיה הייתה העומס. גם התאמנו בדשא כל השבוע וגם שיחקו בשבת, והוא נהרס".
מי שאכל אותה מהדשא, שנתיים אחרי שבלומפילד נפתח, היה גדעון טיש, ששבר את הרגל נגד הפועל ב"ש בתיקול עם מוריס הנגבי. טיש: “תמיד אמרתי לבוצ'קה, האחראי, שהדשא גבוה ויש שורשים שהרגל יכולה להיתקע תחתם. בסוף זה מה שקרה. רצתי לכדור ונכנסתי עם הרגל מתחת לשורש, ואז הנגבי נתקל בי ונפל על הרגל. ובאמת שמעו את הקנאק עד היציע. זו לא אגדה. הרגל נראתה כמו האות טי באנגלית".
ב־1993 ביצעה ההסתדרות בבלומפילד שיפוץ נרחב.
תשתיות ניקוז הוחלפו, הונח דשא חדש, והאדריכל יהושע פינצי הקים גג מקורה מעל שערים 1־2־3. גרשון גלמן בנה מועדון VIP לבקשתו של היו"ר יוסי שפרלינג, ומוני הראל, היו"ר האחרון של הפועל תל אביב בתקופת ההסתדרות, קיבל בלומפילד משודרג. הראל, איש החיים הטובים, טיפח את חדר האח"מים כדי למשוך מנויים עשירים שרצו לשבת בתא הכבוד, ולאכול המבורגר או אגרול ברוטב אדום אצל בויקו מ"הסינית האדומה".
כשהסתובבתי עם דוד סיני סביב בלומפילד, הוא הזכיר לי שהיו דוכנים שהשתרעו מול השערים הדרומיים והצפוניים והצלחתי לחזור ולהריח את ריחו של הקבב שעלה מהם. סיני זוכר את מיכאל מיכאלוב, שחקן הפועל שמאוחר יותר קיבל תעסוקה כאפסנאי, ואת בוצ'קה, האפסנאי הנוקשה.
החיבור של גל סוקולובסקי לבלומפילד התחיל בכלל בימק"א, כשנסע לראות את אריה בז'רנו וג'ימי טורק שעזבו להפועל ירושלים. המשחק הראשון שראה, היה בגיל 13, עונת האליפות של 1985/86, במחזור השלישי נגד יבנה: “הייתי אז ילד מעופף. לא ידעתי בכלל שאפשר לראות משחקים. המשחק הראשון שראיתי בטלוויזיה היה גמר הגביע מול מכבי תל אביב ב־83', עם הגול של גילי. ראיתי עם חבר שרצה שמכבי ינצחו, אז אני בחרתי בהפועל".
למרות האליפות ב־86', סוקולובסקי לא היה ממש מחובר ועשה מינוי בפעם הראשונה שלוש שנים מאוחר יותר: “ירדנו ליגה ואז היה המשחק נגד רמת עמידר. ישבתי בשער 4, כשכולם עם האוזניים למשחק של יבנה, שנלחמה איתנו על העלייה. ניצחנו 0-6, ויבנה ניצחה רק 4-0 את בית"ר נתניה, ועלינו. זה היה המשחק הכי מותח שהיה לי בחיים, עד הפנדלים נגד בית"ר בגמר הגביע של 1999".
סוקולובסקי, דמות נערצת בין אוהדי הפועל, היה האוהד היחיד על מלא (ארי שמאי נסע על תקן עיתונאי - א"פ) שנסע למשחקה הראשון של הפועל באירופה, בקישינב, נגד זימברו. בגלל השנים הקשות אחרי פירוק ברית המועצות, סוקולובסקי זוכר שמצא לאכול בקישינב רק לחם ובננות. הוא גם אחראי לרפרטואר השירים על איתן טייב בעקבות "משחק השרוכים", והיה גיבור “ימים אדומים", הסרט ששודר בטלעד על מסע ההצלחות של הפועל באירופה ב־2002.
אורי משיח, 51, בעיני רבים האוהד הכי מסור של מכבי תל אביב, זוכר את בלומפילד מגיל 10: “מה שמיוחד בו, שהוא נמצא על ציר מרכזי בין תל אביב לבת ים. ביפו, קרוב לים, לשכונות ולשדרות ירושלים, שהומה אדם ותרבויות. יהודים, ערבים, צ'רקסים ונוצרים. סביבו עסקים של אנשים שעובדים קשה כל השבוע, ובשבת יש כמו אווירת חג".
בעונת 1982/83 הגיע משיח למשחק הראשון שלו בין מכבי למכבי נתניה. הוא גדל ביפו מגיל 4, וכל הזמן חלם לבוא למשחק של מכבי: “הפסדנו 2-1 מגול של בני לם בפאלש. אי אפשר יהיה לשחזר לעולם את ההרגשה להיכנס לבלומפילד בפעם הראשונה עם מבט של ילד ורגשות. אני זוכר את הדרך לאצטדיון, את האוהדים שהגיעו בחורף עם כל מיני צעיפים סרוגים של פעם. הריחות של דוכני הקבב, הנקניקיות של איציק, הבייגלה והסחלב, או הבחור שמוכר בסוף המשחק ארבע קסטות ב־10 שקל".
מבחינת משיח, הייחודיות הייתה גם במרתון המשחקים בשבת, שניים, לפעמים שלושה - שמשון שאוהדיה ישבו בשער 3, הפועל ומכבי, ואם בתוך כל השעות הארוכות ביציע הרעב ניקר, היית מקבל חותמת מהסדרן בשער, כמו במועדונים, וחוזר: “המבנה, התהודה בתוך האצטדיון והרעש שהקהל היה עושה, הם בלתי נשכחים.
גדלנו והכרנו כל שער ושער לפי הקהל הספציפי שישב בו, שהיום, במבנה החדש של בלומפילד, זה קצת נעלם. אבל כשהיו רק יציעי אבן, היה בו קסם אדיר. היו יושבים גם בשורה ראשונה ועומדים אחד על השני. מי שהיה קטן, לא ראה כלום".
מכבי עזבה את בלומפילד ועברה לשחק באצטדיון ר"ג בעונת 1985/86, ולמרות שנים מדכאות ושחונות מאליפות (“צוללת צהובה"), זכתה שם בשני גביעים (87'/86' ו־88'/87').
ואז בא החורף הקשה של 1992 ושינה הכל. חוץ מנתיבי איילון שהוצפו ונחסמו, סבלה רמת גן משיטפונות ענקיים, ומסביב לאצטדיון רמת גן היה גשר שהתפרק וגרם לפקקי תנועה אדירים. הדשא הוצף והתקבלה החלטה בתחילתה של עונת 1991/92, עם בואו של מאמן חדש למכבי, אברם גרנט, על שיבה לבלומפילד. ואחרי 13 שנים בלי אליפות, מכבי הביאה צלחת, אף על פי שלקראת סוף העונה חזרה לשחק ברמת גן.
מ־2004 הצטרפה לבלומפילד דרך קבע הקבוצה השלישית של העיר, בני יהודה, נציגת שכונת התקווה. הזהובים, שעד אז שיחקו בעיקר במגרש הביתי שלהם בשכונה, ביצעו את המעבר מתוך תקווה שזה ישדרג את המועדון ותדמיתו. היו שנים שזה אשכרה הצליח - ב־2008/09, למשל, כבשה בני יהודה את אחד השערים הגדולים בכל הזמנים בכדורגל הישראלי - במספרת מושלמת של אלירן עטר לרשת מכבי נתניה (המשחק נגמר ב־1-1).
את שני הגביעים האחרונים שלה, ב־2017 וב־2019, לקחה בני יהודה כשהיא משחקת במושבה בפתח תקווה (בגלל השיפוץ בבלומפילד), אבל את הגביע של 1968 היא לקחה אחרי ניצחון בבלומפילד על הפועל פתח תקווה, שאחריו כל שכונת התקווה, פחות או יותר, צעדה עם הגביע מבלומפילד עד רחוב האצ"ל לשבוע של חגיגות.
עבור מכביסטים כמו רוני פילבסקי ומשיח יש הרבה משחקים מוצלחים ובלתי נשכחים, אבל אחד הוא בלתי נשכח באמת, מנובמבר 1991. מחזור 7 כשהפועל, עם משה סיני כמנג'ר שחקן, מארחת כשהיא ראשונה בטבלה. מכבי עלתה בחולצות שעליהן פרסומת לדיסקוטק “פלדיום", בבעלות החלוץ אלי דריקס, וניצחה 0-4 עם צמד של הספונסר.
משיח מתאר את השער של אבי נמני מאותו משחק: “מבצע מדהים שלא יישכח. איציק זוהר לניר קלינגר שהוריד לנמני שהבקיע את השער הראשון הגדול שלו, בבעיטה שטוחה מ־18 מטר. אבי רצון אמר על זה: זוהר ונמני, כדורגל מעולם אחר".
כשאני מבקש מסוקולובסקי לדרג את שלושת המשחקים הגדולים של הפועל בבלומפילד, הוא לא מהסס: “הכי גדול זה ה־0-2 על צ'לסי. שמעון גרשון באחד הפנדלים המושלמים שראיתי. המשחק השני זה ה־0-1 על מכבי בנובמבר 1997 מגול של גיאורגי דראסליה, שפתח את השנים הטובות שהסתיימו בשער האליפות של ערן זהבי בטדי ב־2010.
המשחק השלישי - ה־0-6 על עמידר ב־1990. אם לא היינו מנצחים, יכול להיות שהפועל לא הייתה קיימת יותר. דיברו ממש על התפרקות. דוביד שוייצר הגיע לחמישה משחקים אחרונים, אחרי שאליהו עופר פוטר".
גם משה תאומים, מבעלי הפועל תל אביב בתקופת ההצלחות באירופה, חוזר לצ'לסי: “הרגע בו יוסי אבוקסיס מושך את השחקנים ששוכבים ומנשקים את גרשון אחרי הפנדל, ודוחף אותם להמשיך לתקוף, מביא לשער השני של קלשצ'נקו ולניצחון הכי גדול אי־פעם".
סוקולובסקי מדבר על סופה של תקופה עם הדאבל האדום עם זהבי, אבל מבחינתו של משיח זה רק היה פתיח לעונות בלתי נשכחות בצהוב. במרץ 2014, מול הפועל, סגר זהבי בעצמו פיגור 2-1, השווה בפנדל בדקה ה־89, והשלים שלושער משוגע בדקה ה־93, אף על פי שמכבי שיחקה כמעט שעה עם עשרה שחקנים. זהבי גם כבש שלושער מול בית"ר ירושלים, ועקף את מלך השערים הנצחי עד אז, נסים אלמליח מבית"ר ת"א.
שבעה חודשים קודם לכן הגיע המצרי מוחמד סלאח עם פ.צ באזל לגומלין במוקדמות ליגת האלופות, לאחר שאיים בתחילה שלא יגיע, אבל שוכנע כשהובטח לו שיוכל להתפלל במסגד אל־אקצא. סלאח כבש, נישק את אדמת בלומפילד והבטיח לבאזל עלייה לשלב הבתים. באוגוסט 2015 סגר זהבי חשבון עם באזל כשהבקיע מבישול של מיטרוביץ'. המשחק נגמר ב־1-1 לאחר 2-2 בבאזל, ומכבי עלתה לשלב הבתים.
עד 1970 הייתה יריבות צמודה בעיר בין שתי קבוצות הכדורסל, מכבי והפועל, שהגיעה לשיאה בעונה שקדמה לה. אריה מליניאק, אז שחקן בהפועל תל אביב, מספר: “שנים קודם לכן הגיעו לישראל הארלם גלובטרוטרס, וכיוון שבישראל של אמצע שנות ה־60 לא היו משטחי פרקט, הם הביאו איתם מאמריקה משטח עץ גדול ששימש אותם בהופעות.
כשטסו הביתה, השאירו אותו לילידים, וכיוון שאי אפשר היה לשחק באוסישקין ויד אליהו, שהיו בבנייה - הביאו לבלומפילד ב־1969 את משטח העץ, הניחו אותו מול שער 13, ועשו שם שלושה דרבים".
מליניאק זוכר את נח קליגר, היו"ר של מכבי, חוצה את הדשא ומגיע למזכירות עם נייר שאותו שם ביד של עמירם שפירא, מראשי הפועל - טלקס שהגיע מפיב"א שקבע שבארי לייבוביץ, כוכב הפועל, היה בעברו שחקן בליגת מקצוענית, וצריך לפסול אותו מלשחק בארץ. בארי נפסל, הפך לעוזר מאמן של צ'ינגה שלח, אבל למכבי זה לא עזר, כי הפועל ניצחה בליגה ובגביע וזכתה בדאבל.
שאלתי את בתו של רוני קלדרון, מאיה, מי יוכל לספר לי על המשחק מול בית"ר ב־1969, שבו אביה תעתע באוהד בית"ר, גדעון פירו, שהתפרץ לדשא בבלומפילד במדי צבא, והיא הפנתה אותי לשדר המשחק, דן שילון. שאלתי את שילון, ששידר לערוץ 1 בפילם, מה הוא זוכר: “רוני היה בדרכו לשער של בית"ר, גלגל את הכדור פנימה, אבל על קו השער הגיח חייל, אוהד בית"ר ועצר את הכדור. וזה היה האות למהומה גדולה ולאוהדי בית"ר שפרצו לדשא והמשחק פוצץ". שייע, שהיה עד מהדשא למלחמה, שִחזר: “התחבאנו בקומה 2 של שער 7, מאחורי שערי ברזל, עד שירד הלילה והקהל עזב".
שילון פתח ליורם ארבל את הדלת למחלקת הספורט בטלוויזיה. במבט לאחור, ארבל אומר שבלומפילד היה הכי נוח לצלם בו משחק, לעומת עמדות השידור בכל המגרשים האחרים שהיו כמו בימי הביניים, כולל המרפסת של השכנה מול מגרש ימק"א: “כשהייתי חוזר משידור בסן סירו, הנחיתה בבלומפילד לא הייתה כזאת נוראה. עבור הרבה אנשים הכיף הכי גדול בלעבוד בבלומפילד היה ארוחת הצהריים במסעדת 'מאצ'י' הבולגרית, מאחורי האצטדיון. לפעמים לא צילמנו חלק מהמשחק כי הטכנאים התעכבו לצאת ממנה".
ארבל שידר משם את משחק הליגה הראשון בשידור חי - משחק האליפות בין הפועל תל אביב למכבי חיפה, שהוכרע בדקה ה־86 על ידי גילי לנדאו. ברדיו שידר מאיר איינשטיין, ועל הקווים מוטי חביב, שהתקשה להירגע מכך שלנדאו, שבילה איתו ערב קודם במשחק שש־בש, הבטיח לו שלמחרת בדקה ה־86, יבקיע שער אליפות. גם לדוביד הוא הבטיח שזה יקרה, ודוביד, רגע לפני שהתעלף אחרי הגול, לחש “הוא אמר לי". חביב: “כל המשחק חשבתי על זה. התוצאה הייתה 0-0 וזה כל הזמן ריחף לי בראש, עד שזה באמת קרה".
החמישייה שהפועל חטפה ממכבי של שפיגל וחבריו הייתה במשחק הראשון שגילי לנדאו ראה משער 6 בבלומפילד, אבל הוא זוכר את ה־1-2 של הפועל בדרבי שנערך שבוע אחר כך, כשהקהל נשא את שייע על הכתפיים עד ביתו: “מבחינתי הרגע הכי גדול היה כשעליתי תוך שבוע מהנערים לבוגרים, בגיל 16". זה קרה אחרי שבמשחק נוער נגד הוד השרון הבקיע לנדאו שלישייה, כולל אחד בוולה מאמצע המגרש. במשחק צפה מאמן הבוגרים, הארי גיים, שהזמין אותו לסגל הבכיר.
חיים קהת, שותף אחראי במשרד האדריכלים מנספלד קהת, תכנן את אצטדיון סמי עופר, וזכה במכרז לבנות גם את בלומפילד במתכונתו החדשה, שנפתחה ב־2019. בתכנון האצטדיון בחיפה הוא שיתף פעולה עם משרד האדריכלים הבריטי KSS, שצבר ניסיון בבניית זירות ספורט, ולבלומפילד הם הגיעו עם ניסיון משלהם: “מבחינתי ההחלטה של עיריית תל אביב להשאיר את בלומפילד בבלומפילד הייתה הכי חשובה והיה לי קל להזדהות עם ההחלטה.
אני בעד תפיסה אורבנית של עירוב שימושים, והיה פה רצון לבנות ולשקם אייקון עירוני חשוב באזור שנמצא בעיצומה של התחדשות עירונית, עם קו רכבת שיעבור בסמוך. בלומפילד החדש הוא קטר שמושך איתו את כל הסביבה שלו, והיה לנו חשוב לשמור על המסורת. ספורט זה משהו שאי אפשר לקחת מעיר. פרנץ פושקש קבור בבודפשט ליד גדולי האומה".
בלומפילד נבנה בלי מקומות חנייה, ונשמרו בערך כ־2,000 מקומות לצוותים, לתקשורת ולדרישות אופ"א, מתוך רצון לעודד תחבורה ציבורית. לפני שהתחילו לבנות, החליטו קהת וחבריו לשמור על המבנה המקורי, האליפטי, והשאירו 19 שורות ראשונות מבלומפילד המקורי ביציעים הדרומיים והצפוניים, ו־26 שורות במזרחי, ועליהם הולבשה הבנייה החדשה.
לגבי הביקורת על הגג שלא נבנה, קהת אומר שנשמרה האופציה להשלים אותו בהמשך בעזרת הקורות האורכיות שעליהן נבנתה התאורה: “ביום שיוחלט להניח גג, גם האקוסטיקה תהיה מושלמת הרבה יותר".
שבוע לפני יומולדת 10, אבא שלי לקח אותי בפעם הראשונה לבלומפילד. לאבא שלי לא היה שום קשר לכדורגל, אבל זה היה המחזור הראשון של עונת 1975/76, וכנראה לחצתי חזק. כשעליתי בפעם הראשונה במדרגות, ראיתי קודם כל שמיים ואז בלומפילד מלא ב־17 אלף איש. אני זוכר דופק מואץ. מכבי תל אביב נגד האלופה הפועל ב"ש.
בדיוק כשהייתי עסוק בביס מהסנדוויץ' שהבאנו מהבית, אליהו עופר בעט כדור חופשי מ־35 מ' לחיבור של גדעון אלרן. פספסתי את הגול הראשון שלי שם. בר־נור השווה לפני הסוף, וזו תחילתו של הרומן עם בלומפילד, שקם ב־13 באוקטובר לפני 60 שנה. אבא שלי נפטר בלילה שבין ה־13 ל־14 באוקטובר, לפני שנתיים.