הנה הגיע הערב הזה, שאני בגפי. יום רביעי. עד לא מזמן הוא אף פעם לא היה בגפי, הוא בא שנייה לפניי. הקדים אותי. עשה לי הפתעה. הלו"ז ניהל יומן עם עצמו ועדכן אותי, משל הייתי ראש הממשלה: "את מסיימת יום עבודה של עשר שעות, אימון, מקלחת ודייט עם החסון." בעבר הקצת יותר רחוק זה היה דייט עם כל מי שהתחיל איתי באותו יום והיה בו משהו מסקרן. 

זה יכול היה להתחיל בחיוך צחור שיניים/ לטיסימוס רחב/ חוש הומור שהזכיר לי את שחר חסון/ גומת חן שובבה של בראדלי קופר. (כזאת אני, נותנת בהם סימנים).

הגעתי הביתה, פתחתי את הדלת ורגע של דממה. אין לי תוכניות. מבחירה.

חיוך ענק התפרש על פניי. ולפתע הרגשתי מחנק. אני לבד. מחר יום עבודה נוסף. איפה הכיף, החיבוק, התשוקה שנוטפת מכל חלק בגוף, המגע? איך יכול להיות שאני מסרבת להם? הרי כל כך השתוקקתי אליהם וגמעתי אותם לורידיי כמכורה בסדנת גמילה.

הפרידה ההיא מהחסון ש"היה צריך זמן לעצמו" הגיעה באותו שבוע בעבודה שאני הייתי צריכה זמן לעצמי. משמע: התנתקות מהקריירה הלא ממומשת.

שמתי לב ששני התהליכים קורים לי במקביל. אי שביעות רצון מהזוגיות ואי שביעות רצון מהדבר שעשיתי בשנתיים האחרונות.

מה קורה לנו כשאנו נלכדים במלכודת הדבש הזאת?

על פניו, השעון מתקתק, הכול נהדר, נהנים מהשגרה. בפועל, חיים מסופ"ש לסופ"ש כמו חיילים בבה"ד בקורס שקר כלשהוא. מספרים לעצמנו שהנה יש עוד פרויקט במשרד, והנה אני אעשה איתו את השיחה הזאת ושבו הורמונים לגבולם.

חיש מהר הבנתי שאם החסון צריך זמן לעצמו הוא לא צריך את הזמן איתי ואף פעם הוא לא ירגיש נכון לעלות איתי בסולם. הוא תמיד יחליק עם הנחש למטה, ואני זו שאפסיד במשחק הקופסה המקולל הזה של סולמות ונחשים. בעצם, תמיד נגיע לנקודת ההתחלה. אולי למעשה התחלנו גבוה מדיי ועל כן משם יש תמיד לאן לרדת.

גם בעבודה הבנתי שכמה שטוב לי באזור הנוחות, אני מתחילה להשתעל מהאבק שבפינות החדר, כי יש מקומות שגם אותם מסרבים לנקות.

אז קלטתי שאני חייבת לעבור מסך במשחק הזה. אני לא יכולה להיפסל פעם אחרי פעם בלי ללמוד את הלקח. ועשיתי את המעשה שגרם לי לכאבי בטן ברמה של ביקור תכוף מדיי בשירותים- לקחתי החלטה.

כמו אז לפני שש שנים כשהבנתי שאני חייבת להפסיק להקיא את נשמתי החוצה ולהתחיל לטפל בנפשי המתפזרת לכל כיוון והתגרשתי. גם עכשיו החלטתי. החלטתי שאני מוצאת עבודה שהיא משוש חיי והחלטתי לעטוף את גופת ליבי בתכריכים ולקבור אותה אי שם במעמקי הנשמה.

הצלחתי. לפחות בדבר אחד. מצאתי עבודה שהיא אהבה וכתיבה ויצירתיות ומעוף.

אבל בדבר השני לא נחלתי הצלחה. גופת הלב רוצה לצאת החוצה.

השלד הזה רוצה לרקום עור ועצמות ולחפש אהבה חדשה. אבל איך אפשר בכלל לחפש משהו חדש, אם עוד לא איבדת לגמרי את המשהו הישן והטוב?

אולי אני תמימה, אולי זה בגלל הוולנטיין המתקרב, יימח שמו, אבל אני באמת מאמינה שהחסון, שלטענתו עדיין אוהב אותי, יעשה את הכול כדי למצוא את דרך האבנים הצהובות אליי.

ואני באמת חושבת שלא צריך לחוות מלא חרא כדי להשכיל לראות את הטוב שיש מולך.

ואולי אף פעם לא נחזור. ואולי שנינו רק מתרפקים על געגוע ועל תמונות אינסטגרם של רגעי זוהר מתחיל הקשר.

אבל אני יודעת שכל בן זוג יביא איתו חבילה, כי אם חצית את גיל שלושים ואתה לבד, לא משנה מהו סטטוסך, אתה תביא איתך חבילה. כי כאלה אנו בני האדם. מורכבים.

פשוט בא לי חבילה מאוד מסוימת שלא ניתן להזמינה ב"עלי אקספרס". בא לי חבילה עם שריטות וחבטות ובלבול. אבל כשאני מסתכלת עליה אני מבינה שאני נורמלית.