למרות שלא ידענו איך תעבוד השלישייה הזאת, הפכנו למשפחה

"אמא, תני לנו לעשות זמן גברים". שמעתי את בני צועק מהחדר הסמוך, מתקרב אליי. נכנס לחיבוקי.

"לכי תתאמני, אנחנו נסתדר". הזלתי דמעה. ליבי החסיר פעימה. כמה חיכיתי לשמוע הברות אלה. מתרגשת שהרגע הזה הגיע.

כשרק הכרתי את החסון, אחד הדברים הכי חשובים עבורי היה הדינמיקה בינו לבן ילדי. בכלל, מאז שיצאתי לרווקות שמעתי פנינים כמו "מי ייקח איתו גרושה פלוס ילד?" וכן חוק ברזל אקסיומטי, שגור ושגוי "גרושים פלוס הולכות עם גרושות פלוס", אחרת אי אפשר, זה לא סימטרי, זה יוצר אי הכלה, שנפגש בצומת חוסר התאמה, עם קורטוב של קנאה. "את לא יכולה לקחת לרווקות את הרווקים, את צריכה מישהו מקבוצת השווים". אף פעם לא הבנתי למה סטטוסי אמור לקבוע את מצבי הזוגי ולא פשוט לתת לטבע, לצבע  ולתחושות לעשות את שלהם. כאילו שאלמן עם ילדה לא ייצא עם רווקה.

שיתוף הפעולה שלהם, גם כדי להפתיע אותי הוא מדהים. הם יעשו יחדיו דברים וירקמו רעיונות כדי לשמח אותי במקוריות פשוטה.

השיח ביניהם יוצא דופן ומלמד. תמיד יש שאלות, תמיד יש גירוי רגשי. גם כשיש אי הסכמות, יש שיח מעורר ומרגש. יש דברים שלא ניתן לזייף וזו אהבה. כשהיא טבעית ונבנית עם הזמן, היא מצליחה להוציא אדי שיכרון  ממכרים ממעמקים. כמה פחדתי. כך התבדיתי.

אפילו שהיו חששות טבעיים, למרות שלא ידענו איך תעבוד השלישייה הזאת, הפכנו למשפחה. הלב מתרחב. הנשמה מגדילה את חיוכה.

"אמא, לכו תעשו לי אחיות ואחים", זה משפט שבכל סיטואציה שנאמר פשוט מפעים. הסתכלתי על החסון. הסתכלתי על ילדי. וידעתי שהסבלנות של כולנו השתלמה. הפכנו ליחידה אחת.