"אמא ואבא שלי מתחתנים", כך קרא הבן שלי לאוזני כל נס ציונה רגעים ספורים אחרי הצעת הנישואים שארעה לפני ימים אחדים. שנייה. רגע. מה? אני מתחתנת? אשכרה?
הכי כן. מאורסת, מאורסת, מאורסת.
לפני חמש שנים בקירוב אם היו שואלים אותי אם אני רואה את עצמי עומדת מתחת לחופה ומתחתנת כ"כדת משה וישראל" היית משחררת צחוק מתגלגל לאוויר. ככל הנראה שהייתי עונה "בחיים לא, אני את הלקח שלי למדתי".
לאחר גירושיי בניתי שריון קשקשים מתקדם, מהסוג הטלסקופי. "כן, אני אהיה חברותית וחביבה למין השני, אבל לא אתן את ליבי וחלומותיי לכל גבר שיחלוף על פניי". כך לפחות סיפרתי לעצמי. המציאות שלי ביומיום התנהלה איפשהו באמצע.
לא הבנתי את הבדיחות על הגרושות הממורמרות היושבות בבית קפה תל אביבי מפוהק, שותות הפוך לאטה נטול על חלב שקדים עם לק ג'ל אדום משוח בציפורניהן מלוות בסיגריות "ווג".
הייתי כמוהן אך בגרסה המשופרת. קראתי תיגר על הסטיגמה שהתקבעה בתרבות הישראלית- ביקורתית הזאת. חשתי עוצמתית וחזקה, למרות שבפנים רעדתי. בגיל שלושים ואחת פירקתי משפחה, למרות שלכאורה היה לי הכל, חוץ מהכל. האושר שלי. הרגשתי שאני לא מכירה את עצמי יותר בזוגיות ההיא ושאני קמלה מיום ללילה.
כשעשיתי את הצעד ההיסטורי הזה בחיי היה לי מנעד עצום של רגשות. החל מרגשות אשם וביקורתיות, דרך רחמים על הסובבים, עד השלמה עם ההכרה ש"אימא טובה היא אימא שטוב לה".
בני היה תינוק בן פחות משנה וחצי וחשבתי לעצמי לאיזה מסע אני לוקחת אותו כעת. אחרי שכבר השלמתי עם המקום, עם הסטטוס "גרושה פלוס" ועם התהליך - הגיעו הדייטים.
אבל רגע, איך חוזרים לשוק אחרי למעלה מעשר שנים? ומה זה טינדר ומדוע אסור לבטא רגשות?
והגרוע מכל היה משפט שחזר על עצמו חדשות ללילות "מי ייקח אותך גרושה פלוס ילד?"
תזכרו את המשפט הזה, כי הוא יהיה סגירת מעגל להמשך.
לצערי הרב היה זה משפט שהוביל אותי בהיכרויות רבות, שתודה לאל לא היו רלוונטיות.
גם חברים, גם משפחה ולעתים אף אנשים שלא ביקשתי דעתם מעולם גרסו כי "גרושה עם הולכת עם גרוש עם" כי כל דבר אחר הוא בעייתי/ לא מאוזן/ לא יוצר הזדהות/ איננו בר גישור.
זאת הסיבה שהיכרויות רבות התחלתי בהתנצלות על מצבי המשפחתי. עם הזמן הבנתי שהחיסרון לכאורה הוא יתרון מובהק, וזאת דווקא שמעתי מהחסון שלי. הוא הסביר לי שהסטטוס אינו קובע ואימהות בגיל צעיר יחסית היא מעולה והיא רלוונטית, כי יש ידיעה מראש איך בת הזוג מתפקדת בתור אימא. יתרה מכך, הוסיף כי אפשר להכיר רווקה בשנות השלושים המאוחרות או הארבעים המתחילות שלא סגורה על עצמה ובכלל לא מתאימה באופי. ולכן נימק "זה עניין של חיבור".
שנים של ניסוי וטעייה וגם תהייה התחברו לתוך המשפט הזה.
אף לחסון היו חברים שאמרו בשיא הדאגה והאהבה "אתה גרוש בלי ילדים, זה כמו רווק, אתה יכול לצאת ולרעות את הצאן" כי בעצם "מי צריך גרושה פלוס ילד?"
אז מסתבר שצריך וקולות רקע לא מכריעים את החיים עצמם, הם רק מחרישי אוזניים.
אני והחסון התגברנו בשנה וחצי האחרונות על מהמורות רבות בדרך.
שנינו באנו עם מטענים מפרק א' שלא פורקו עד תומם. למדנו יחד לפרק ולהרכיב, לכעוס, לסלוח ובעיקר לשכוח. לשים דעות קדומות ופחדים של אחרים בקופסה ולשלוח אל מעבר לים.
הבנו שכדי להצליח שאהבה תתממש צריך לדבר על כל מה שרגיש וכואב ולשים חומר מסיר כתמים עם הפעולה המשולשת חזק על העבר.
בכלל, למדנו להתמקד בבפנים ופחות בבחוץ. לסנן תרחישים ובמידת הצורך גם אנשים שלא פרגנו לזוגיות הזאת, כי היא שמה אותם במקום לא נוח עם עצמם.
הבנו שתמיד לאנשים יהיה מה להגיד ובחרנו לשים פלייליסט חדש בחיינו. לחיינו.
אז אנחנו מאורסים. הבן שלי והחסון תכננו את ההצעה והלכו לקנות יחד טבעת וההצעה התרחשה על צלע הר מול הנוף הכי יפה, הנוף של הנפש. והיא הייתה כה מרגשת, כי היא הייתה שלנו. של המשפחה המתחדשת שלנו.
אז אולי כדאי באמת לשנות את שם הטור מ"גרושה בלי בושה" ל"מאורסת שלא מהססת".
מזל טוב לנו. לחיי התחלות ממשיכות.