אני כותבת את הטור הזה שלושה חודשים אחרי לידה. שלושה חודשים שעברו עליי בנעימים ובנעימות שמחות, בזכותך. שלושה חודשים בהם אני מחפשת את עצמי מעבר להנקה, לשעות השינה המעורפלות, לזיכרון המעומעם. שלושה חודשים בהם אתה מזכיר לי שאני אני, לפני שאני אמא ובת זוג. שלושה חודשים שאתה שומר על בריאותי הפיזית והנפשית, דואג שאוכל, אתקלח, אתאמן, אפגש עם חברים ופשוט אהיה מאושרת.
גבר יקר שלי, האבא הטוב ביותר בעולם, החסון שלי. אני אוהבת את עצמי יותר בזכותך. אני שלמה יותר עם הוויתי, תודות לך. אתה מפיג לי את החרדות ומקרקע לי את הפחדים. חוויית האמהות היא מעצימה ומטלטלת והעובדה שאתה שותף מלא להכל הופכת אותה לקלה יותר. הזוגיות שלנו עומדת במבחן יום יומי ואתה מקליל את הסיטואציה.
תודה שאתה מבין אותי בלי מילים, קורא מחשבותיי, אפילו שאני חרדתית שיא. תודה שאתה מרים לי את העוגן במים הסוערים. מי היה מאמין שמדייט הזוי, שהיה אמור להיקטע באמצעו, כשהייתי קרובה רגעים מלנטוש את השולחן, תצא זוגיות כזאת, משפחה כזאת, לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיך. מי היה מאמין שנצלח את כל האתגרים שעמדו לפתחנו. והנה אנו מתמודדים עם דברים מעניינים, עם תובנות חדשות, עם מציאות מרגשת ומעייפת ומיוחדת שלא הכרנו וזוכרים להרים אחד לשניה. להרים את האחת לשני, כדי שלא נישאר על פני הקרקע.
תודה על הדאגה שלך לקן המשפחתי שלנו. תודה שאתה שומר על כולנו. תודה שאתה המצפן השפוי, שהאבהות באה לך בצורה כה טבעית ונגישה. תודה על ההכלה והסבלנות שלך בימים קשוחים ובלילות של דמעות. תודה שאתה כזה איתן רגיש ומתרגל נשימות כדי שהסערות בחיינו יהיו עם מינימום ענפים שבורים. תמיד ידעתי שאתה אבא נפלא. פשוט לא ידעתי עד כמה.
בא לי עוד מלא ילדים איתך, בדמותך. גם אם אני לא תמיד צורחת זאת באוזניך, אני תמיד מודה. זכיתי, חסון שלי. מבטיחה לעשות אותך מאושר לעד.